Uno Royal

ובכן אנחנו כאן, בסן פרנסיסקו.

הילדים כבר אכלו בסושיה המקומית (אטריות בלבד, לא להתלהב) כבר רחצנו אותם וכולנו יושבים על הספה בדירה של גור ועדן (שני חברים שלי שגרים כאן) רואים את המשחק הראשון בסדרת חצי הגמר של המערב של הNBA בין הקבוצה המקומית גולדן סטייט וואריורז לבין היוטה ג'אז. נדב ואוהד כבר מרגישים בבית יושבים בפיג'מות על הספה ושואגים שירי כדורסל (מי שלא קופץ… וכו').

אני חייב להתוודות כאן (בכל זאת יומן, מי כבר קורא…)כי כשנעלתי את הבית,  ב5 בבוקר כשהמונית הגיעה, היו לי פרפרים בבטן ותחושת התרגשות שאני לא מרגיש בד"כ כשאני יוצא לטיסות הלילה האלו. בכל זאת לא בכל יום אני יוצא לכזאת הרפתקה עם מרכיב נאה של לא ידוע.

הטיסה הייתה ריגוש מתמשך לחבורה. ראשית בטיסה ללונדון (טסנו עם בריטיש) היו לכל אחד מסך משלו ומערכת של VOD (סרטים בהזמנה) וכל אחד ראה סרטים שלו (אני ראיתי את ארגון – סרט דרקונים חביב ומערבון קטן אך מרשים בשם Seraphim Falls). לא רק הילדים התלהבו מהמערכת המתוחכמת שפשוט העבירה את הזמן בצורה מושלמת.

השנייה לקליפורניה שיותר הפחידה אותנו עברה בשלווה (ללא מערכת VOD אבל מסכים אישיים). אני שוב ראיתי את קזינו רויאל (הבונד האחרון שבצפיה שנייה עוד יותר אהבתי) וזה ממש התחבר לי למרתון ה Uno (המקור האמריקאי לטאקי הישראלי) הטרנס-אטלנטי שלי ושל נדב (שקרע אותי). וכך בסיבוב אחר סיבוב של Uno נחתנו בסן פרנסיקו כדי לגלות שהסנטה מריה שלנו (האם קראתם את הפוסט הקודם?!) לא הגיעה לאמריקה (תגיע מחר). גור חיכה לנו בחוץ וישר הגענו לבית שמול האוקיאנוס האטלנטי השקט (אני אוסיף תמונה מחר – עכשיו חושך).

ועתה, כשהבית כבר ישן כולו, ונדב קורא את "הכיתה המעופפת" של קסטנר הגיע הזמן לחתום.

 

דרך אגב, המשחק בינתיים הסתיים (אני איטי, מה לעשות) ב116-112 ליוטה ג'אז וזעקות השבר כיסו על רחש הגלים המתנפצים אל החוף השחור