צועד לבדי, בלי פעמון

מוקדש לידידי, ג' הצועד לבדו* (ראו למטה)

 ג'ספר (ובנף – Jasper and Banff) הם הפארקים הכי ידועים בהרי הרוקי הקנדים. ביודעינו שאלו הם פארקים מתויירים היטב וקצת מלכודת תיירים נכנסנו פנימה. כבר על הכביש יש עמדת תשלום ואתה נדרש להצהיר על כמה ימים תהיה בפארק ולשלם כ 18 דולר לכל יום שתשהה בפארק. אם תתפס בלי – נו-נו-נו (וגם קנס). טיפ קטן – עשרה ימי שהות שווים כניסה שנתית לכל הפארקים בקנדה אז אם מישהו נשאר 7 ימים או משהו כזה שווה להשלים ולקבל כניסה שנתית.

כבר בכניסה ראינו חיות גדולות. חנינו לנו בחניון קמפינג ממשלתי וגדול (Whistlers) שגם שם שילמנו (כמו שצריך) וגילינו שצריך לקנות רשיון להדליק אש. גיחכנו בבוז ופנינו להקמת האוהל שלנו. גילינו שזה המחנה הטוב ביותר שלנו בו – עם כיורים לשטיפת כלים הכוללים מים חמים (בקנדה חייבים מים חמים לשטיפת כלים, במיוחד בהרי הרוקי שם המים הקרים הם בטמפרטורה שקרובה ל 0 ואחרי ששטפתי כלים במים קרים הייתי צריך לספור כמה אצבעות נותרו לי כי לא הרגשתי אותן).

למחרת בבוקר, יצאנו לטיול. הפארק הוא גן עדן למטיילים. עשרות שבילים ואגמים וכל סוג של ספורט שקשור למים ממתינים לך המטייל הקשיש, האתגרי, הצולע, הצעיר וגם לנו.

יצאנו אל Maligne Canyon קניון מַאלָיין (לא מליין – איש עם בוחטות כסף). מעודדים מההצלחה הסוערת של הטיול בהר רובסון החלטנו לעשות את המסלול מתחילתו, עניין של כ 4 ק"מ לכל כיוון. ראינו שהילדים מסוגלים אז למה לא. זה מסלול לאורך קניון שהולך ומעמיק שחותר נהר המאליין ומעל הנהר מתוחים 6 גשרים שחוצים את הקניון הממוספרים מגשר מספר 6 הכי למטה ועד גשר מספר 1 במעלה הקניון. גשרים 1 ו2 נחשבים הכי יפים ומושכים המון תיירים אבל המסלול כולו מומלץ. החלטנו לעשות אותו מלמטה למעלה מ6 ל1 כדי שהגשרים ילכו וייתיפו (יהיו יותר יפים) וגם מתוך הנחה שעדיף לעלות כשרעננים ולרדת אח"כ.

בדרך, בשביל הגישה הקטן הפתענו קויוט (זאב ערבות) שעמד והסתכל עלינו בליאה ואז הסתלק בהליכה מהירה

A Coyote near the trailhead

עלינו על בגדי ההליכה, העמסנו שני תרמילים במים ובאוכל לפקניק למעלה (למרות שידענו שיש שם מסעדה ומרכז של תיירים) איפסתי את השעון ויצאנו לדרך. עברנו את הגשר השישי והתחלנו בהליכה. ידענו שבאזור יש חיות רבות ובינהם דובים שיצאו זה עתה מהמערות והמחסים בהם בילו את שנת החורף והם מאוד רעבים ולכן מסתובבים הרבה להחזיר את כל מה שאיבדו בחורף. החשש הוא לא שיתקיפו אלא שירגישו מאויימים ואז יתקיפו. אסור להפתיע אותם, שידעו איפה אתה ושאתה מגיע (אף אחד לא רוצה להפתיע דובה ולעמוד בינה לבין הגורים; כלום לא יעצור אותה) ולכן המון אנשים תולים פעמונים על התיק, פעמונים שמצלצלים בצליל מתוק עם פסיעות המטייל. לנו לא היה צורך בכאלה כיון שלנו היו שני פעמונים גדולים שרצו על השביל ועשו מספיק רעש גם להזהיר דוב זקן וחרש. הדבר היחידי שהסבירו לנו שלא כדאי שיתרחקו כי הם פחות מאיימים לחיות בר. לכן שמרנו על קצב יפה והתקדמנו דרך היער לכיוון הנהר בשטח די מישורי. לקח לנו זמן עד שחלפנו ליד הגשר החמישי, שם הסתכלנו בהתנשאות (היבריס?) על כל אלו שחנו בחמישי והתחילו משם את המסלול.

הנה נדב וברקע הגשר החמישי

Nadav standing in front of the 5th bridge over Maligne Canyon, Jasper

מכאן והלאה, החל טיפוס קל  כשכל פעם אנו יורדים אל שפת המים הכחולים

En route to Bridge #4 over the Maligne Canyon

והנהר זורם בשצף קצף ומדי פעם מצטרפים אליו עוד קצת מים – לעיתים במפלונים קטנים

Somtimes water join the river in small streams

ואח"כ ברעש אדיר, בוקע נהר תת קרקעי מתוך הסלע, נהר שטייל לאורך סדקים ומבואות מהאגם המרוחק קילומטרים רבים ומצטרף לנהר המלאיין, בכזה שפריץ שמקרר את כל האזור

And there is a underground river that joins in a mighty roar

והדרך המשיכה כשהיא מתרחקת מהמים ונותנת לנו לראות את הנהר מלמעלה כשהוא מפלס לו דרך בינות לעצים

A view over the Maligne river, still walking to the 4th Bridge

ואז עברנו את גשר מספר 4, שם הקניון כבר די עמוק ומתפתל

View from bridge #4 down to the ravine

הבעיה היתה שהפארק הוא בשטח נפת אלברטה ולא בשטחה של קולומביה הבריטית. בקולומביה הבריטית היה יותר מידע על השביל, מפה כלשהיא, אומדן מרחקים וכאן כלום. הילדים התחילו להשמיע חריקות קלות וטרוניות מהוססות ואנו לא ידענו לומר כמה עוד צריך ללכת למרות שידעו שעברה כבר יותר משעה ויש רק 4 ק"מ עד למעלה.

גשר מספר 3 מעולם לא נראה רחוק יותר עד שפגשנו מטיילים אחרים שאמרו לנו שזה ממש פה, מעבר לפינה. טוב, הפינה היתה קצת רחוקה אבל לא לקח הרבה זמן עד שראינו את גשר 3!

 

Bridge #3, over the Malaigne Canyon

הגשר השלישי נסך תקווה חדשה במטיילים. ידענו שהשלישיה האחרונה היא די קרובה. גם ראינו לפי כמות האנשים שאנחנו קרובים לחניון העליון, הרבה יותר אנשים, מתפעלים ביותר שפות, אנשים לבושים ביותר בגדים אופנתיים, נעליים שלא יעזרו להם בכלום בה
משך הדרך (הייתה שם קבוצה של ספרדים, שיצאו מהפקה של "לאשה" – הנשים בלבן ובסנדלים דקיקים, גברים בספורט אלגנט מרושל באופנתיות – אני הייתי משועשע).

גשר 2 התקרב

Making progress and reaching Bridge #2

והנה אנו עליו

Atop  bridge #2

והנוף? הולך ומתרהב (נעשה מרהיב), עם הנהר שוצף לו ברעש עמוק בפנים והרסס שיוצר קשתות ולעיתים אף רואים למטה, הרחק מקרני השמש, בתוך הקניון, גושי קרח עצומים המזכירים שלא מכבר היה כאן חורף צפוני.

עם קצת דירבון חצינו ועברנו את הגשר הראשון והסתכלנו אל מתחת לו בתחושת נצחון.

 View from Bridge #1, top bridge over the Malaigne Canyon

אבל כשפסענו אל החניון הענק, שלמעלה, בחברת חבורה של קשישים בריטים אדמדמים חל השבר. הילדים הסבירו בדרכם העדינה והשנונה שהם לא רוצים לרדת. די.

אני כבר חשבתי על זה מראש ולכן כשהתישבנו לפיקניק שלנו (כמסביב אנשים יוצאים ונכנסים למסעדה שיש בחניון) הצעתי שארד למטה לבדי ואביא את המכונית למעלה אל החניון. לא ציפיתי להתנגדות ואכן לא הייתה. תוך כמה דקות יצאתי עם התרמיל והמים על גבי בצעידה מזורזת למטה. לשם השוואה – לקח לנו שעתיים ורבע לעלות (2:15) ולי לקח 40 דקות לחזור.

בשנה האחרונה, בבית ביהוד, אני נוהג ללכת פעמיים בשבוע. יוצא והולך בקצב מהיר לשם פעילות גופנית. היו לי תוכניות מקיפות להמשיך את הסיפור הזה גם בטיול, הבאתי איתי את מכנסי הריצה והחולצות המנדפות זיעה – אבל כלום. לכן הייתי די מבסוט לקצת מאמץ גופני רציני כששעטצי למטה, חולף על גשרים ומפלים. די מהר איבדתי את כל האנשים שלא ירדו מעבר לגשר השני ונותרתי לבדי, מתקדם בקצב.

שתי הערות לי על המצב – הראשונה, ציוד טוב לטיולים לא יסולא בפז. לבשתי את החולצה המנדפת זיעה והמכנסיים הקלות לטיולים שקנינו (אלה המצחיקות עם הרוכסן שמאפשר לעשות אותן קצרות - הם מדהימות, אני צריך עוד 4), נעלתי את נעלי ההליכה הגבוהות שרכשנו בממון רב לאחר כשעה של ניסויים ודיונים עם כל צוות REI וגרביים מיוחדים שמוליכות זיעה מן הנעל ומנדפות אותה. זה מדהים לעומת הג'ינס ונעלי ההתעמלות שלבשתי בהתחלה. לא חם, לנעליים יש אחיזת כביש מצוינת ופשוט הולכים.

ההערה השניה, שיש לי על המצב היא שצעדתי לבדי, כמו שמתבכיין לי גילי, השותף שלי להליכות בארץ שעכשיו צועד לבדו. לאט, לאט שמתי לב שאני לא משמיע שום רעש, על שביל העפר המרופד במחטי אורן יבשות. פתאום רציתי פעמון. לא חשבתי שהפעמון יתריע למרחקים לדובות הרעבות המחפשות תותים לגוריהן, אבל הבנתי שהפעמון גם מפיג קצת את השקט ונותן לך בטחון (אם כי מזוייף). המשכתי לצעוד לבדי בלי פעמון עד שהגעתי למכונית, מקלל את ההחלטה הטיפשית לחנות בגשר 6 כשאין כלום חוץ מ 10 דקות הליכה מהירה בינו לבין 5 (מה שכנראה ידעו אחרים). אבל בכל זאת, זה היה כיף ללכת בקצב שלי, בשקט ולתת לשרירים אתגר אמיתי בשטח. הגעתי מיוזע ומאושר.

בדרך, כשאני נוהג ומעיין במפה, לראות איך אני מציל את משפחתי ממלכודת התיירים בחניון העליון, כשאני יודע שכל שניה חשובה, בכל שניה קונים עוד גלידה במחיר מגוחך או בובת קויוט מיותרת, עצרתי בפתאומיות, על אותו כביש גישה קטן שבבוקר ראינו קויוט, עמדו לפני אם ושני גורים של White Tail Deer (צבי זנב לבן?)

White tail deer

כשעליתי למעלה, החלטתי להפתיע את כולם כי הקדמתי משמעותית בהערכת הזמנים עד שאחזור. התגנבתי בשקט מאחורי המבנים על לספסלים שלידם ראיתי את אוהד ונדב. מזנק מעל גדרות ורץ שפוף לאורך השיחים עד שהגעתי מאחוריהם. איך שהתכוונתי לזנק הסתובב אלי אוהד, שרק עכשיו הבחין בי כשהוא אומר לי "…והנה האבן היפה שמצאתי ו…" כאילו הוא ממשיך שיחה שנקטעה לפני שניות אחדות. עלינו ונסענו קצת להרגע באגם אֳנֵט (Lake Annette) הסמוך. גם בדרך הזת פגשנו נקבת Elk

Female Elk wandering about

הרים, אגמים, שלג, חיות – אוהד לא ויתר על מגרש משחקים

Ohad, unwinding from the walk in playground near Lake Annette

לאחר מכן הופשלו מכנסיים, וכשאלו נרטבו, הן גם הוסרו והילדים זינקו למים הקפואים בצהלות אושר. לנו היה קר אבל מסביבנו היו הרבה מקומיים ששחו, עסקו ב Wake Boarding, כמה בנות בביקיני…

The kids, playing in the freezing water of Lake Annette

כשהילדים הכחילו מספיק, שלפנו אותם ופנינו אל המחנה, אל האוהל שלנו. זו היתה שעת ערב מוקדמת, למרות שלפי האור והשמש הייתי מעריך שזו שעת צהריים. איך שאנו פונים לכיוון המחנה אנו רואים מראה מוכר: על הכביש הראשי, חונה קבוצת מכוניות. אם יש מכוניות שעומדות באמצע דרך מהירה (Highway) אז באחד הצדדים יש ערימה של תיירים עם מצלמות וחיה כלשהיא. מיד עצרנו וזינקנו החוצה בגילגול תוך כדי כיוון המצלמות ואכן לא התאכזבנו וגילינו שלושה Mule Deer זכרים מתבגרים מסתובבים להם באחו

אני גם צילמתי שני תיירים נמוכים (בלי מכנסיים) שצילמו ללא הרף.

 

Two pants-less short tourists capturing the moment

והנה מה שנדב צילם. לדעתי, הפרשנות מרתקת אול
ם על יציבות היד יש לעבוד

ולמי שלא רואה, נסו כאן

הדבר המדהים הוא שהשעה היא 8 בערב ועדיין אור כאילו כלום!

לבסוף הגענו אל האוהל, אל המקלחות, הארוחה והמדורה לחימום האוירה שהלכה והתקררה. הלכתי לקנות רשיון לאש ועץ למדורה והוסבר לי שהרשיון כולל עץ ושעלי ללכת אל עולם העץ ולקחת. הגעתי לפינה במחנה עם גבעות של בולי עץ בגובה 3 מטר, אני חושב שאספתי כמות שהיתה מחממת ארמון לחורף ובאותו לילה היתה אש גדולה. נדב צילם את העבודה הזהירה לקיצוץ Kindlings, זרדים בלי אצבעות

Chopping Kindlings

השכבנו את הילדים לישון באוהל, למרות המחאות של אוהד שלא לילה. היה זה 10:30 בלילה ואור עדיין הציף את האוהל. המחאות שלו נקטעו מהר ע"י הנחרות של נדב… וכשאני ישבתי עם המחשב בחוץ כבר היה חושך ומספיק קר כדי שלא ארגיש את האצבעות. אספתי את כל דברי האוכל והארוחה אל האוטו, לפי הוראות המחנה להקשות על החיות, זרקתי את הזבל לפח המשוריין כמו מרכבה סימן 4, נגד דובים והלכתי לאוהל, משאיר את מפת הויניל החגיגית שלנו על השולחן…  (טעות… כמו שנגלה מחר)

 

*מוקדש גם לכל השאר (לא רוצה להעליב אף אחד)

למ' ובנותיה נ' ומ'. לש' וג' עם ע' וד'. גם ר' וי' ועמם מ' ומ' (m&m) לא נפקדים. י' וי' ובנותיהם ר' וע' וכמובן ס' ונ' ולט', ל' וד'.

אם מישהו נעלב שהוא לא כאן, שישלח לי דואר או תגובה ואני אוסיף אותו מיד!