רק שאלו הם קֶניונים (סדקי ענק בקרום כדור הארץ) ולא קַניונים (סדקי ענק בחשבון הבנק).
אתמול הגענו לקריל ( Creel) לאחר נסיעת הרכבת המ-א-מ-מ-ת שלנו. לא ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים לעשות אבל ידענו שאנחנו רוצים לראות את הקניונים (יש כאן איזה 15 מחוברים זה לזה) וידענו שהילדים לא יעמדו במסלולים ארוכים (יש המון מסלולי הליכה נפלאים אבל הם די ארוכים, אפשר להגיע לכל מיני כפרים קטנים באזור לטרקים אבל שוב – ארוך מדי וקשה מדי, לפחות לאוהד). ניסינו לברר באחד מהגסט-האוסים הפופולרים (ב Casa Margarita) וקיבלנו הצעה די זולה אבל שלא נראתה לנו (קבוצה גדולה, בלי מדריך דובר אנגלית). החברים החדשים שלנו, פול ומליסה המליצו לנו על סוכנות טיולים והחלטנו לנסות אותם. הגענו ומצאנו מקום חביב שכולם דיברו בו אנגלית שוטפת. זה היה ממש נוח וגם ההצעה שקיבלנו, למרות שהיתה פי שתיים יותר יקרה (1200 פסו, כ $120) נשמעה מצוינת – רכב פרטי רק לנו, מדריך דובר אנגלית אמריקאית ואנחנו מרכיבים וקובעים את מהלך הטיול.
יולנדה, איבן וסלוודור הם 3 חברים (טוב, איבן ויולנדה נשואים) שהקימו סוכנות בשם Amigos 3 (כשם הסרט הכושל עם סטיב מרטין) והם מציעים טיולים מודרכים, השכרת אופני הרים (תיכף הערה על זה), טוסטוסים וטנדרים 4X4 לנהיגה עצמית. מתברר שהאזור הוא גן עדן לרוכבי שטח שיכולים לצאת למסלולים יומיים ועד לכמה ימים, נעים על דרכי עפר בינות לקניונים.
הנה הפרטים שלהם, אני ממליץ בחום עוד לפני שסיפרתי על היום שלנו:
The 3 Amigos
Av. Lopez Mateos #46
Creel, Chihuahua
456-0179 (635)
456 0036 (635)
ויש להם גם סוכנות נסיעות והם פותחים סוכנות באל פוארטה עוד ימים ספורים. כנראה שהם מסוגלים לענות על כל הצרכים שלכם לקניון הנחושת. ביקשנו וקיבלנו את רוברטו, מקסיקאי שחי כמה שנים בטקסס ולכן דובר אנגלית כמו אמריקאי.
בבוקר יצאנו לאכול ארוחת בוקר דשנה. שוב, זה הזכיר לי זמנים של פעם בדרום אמריקה עם ארוחות הבוקר הדשנות. בעוד שהילדים אוכלים חביתות (אוהד מוריד ביצי עין עם טוסטים) נורית מורידה פנקייקס עצומים אני העזתי והזמנתי Huevos con Machaca ביצים עם מצ'קה – רק שאין לי מושג מה זה. זה היה מאוד טעים. זה חביתה עם בצל ופלפלים ובשר מיובש מפורר דק וקצת חריף. עם פריחולס (שועית מעוכה ומטוגנת) וערימה של טורטיות זה מסוגל לסדר כל אדם ליום.
זה יצא מצוין כי בערך שתי דקות אחרי שהתישבנו ברכב השטח של החברה (Chevrolet Subarban גדול, מספיק ל7 איש) התחלנו לקפץ בדרכים לא דרכים וכל הפריחולס והשוקו והבשר התערבבו היטב. יצאנו לסיור של יום שלם לראות את החובות התיירותים של האזור אבל עם ללכת קצת.
לפני שאצא לדרך אני חייב להסביר על הטַרָאהוּמַארָה או Tarahumara. אלו הם קבוצה אתנית שמורכבת מכמה שבטים שנדחקו מהמישורים אל ההרים, עם התקדמות הכובשים הספרדים במאה ה16. הם עובדי אדמה המגדלים תירס, דלעות ותפוחי אדמה וחיים בקהילות קטנות פזורות בינות להרים ולקניונים. יש מהם החיים בתחתית הקניונים שם יש אקלים חם ולח ועולים בקיץ למעלה לאזורים קרירים יותר ויש מהם שחיים למעלה. יש להם מבנה חברתי מורכב עם מנהיגים שמשלבים שלטון אזרחי ודתי. הם הוסבו לקתוליות (לא היתה להם ברירה יותר מדי) אבל כנראה שהם, כמו רוב האינדיאנים שפגשנו, משלבים אמונות קדומות עם נצרות. הטראהומרה קוראים לעצמם רָארָאמוּרִי או Raramuri (ויש הטוענים שצריך להתחיל לקרוא להם כך גם אנחנו). יש כ 60,000 מהם חיים באזור ההרים ורובם מנסה לשמור על המנהגים שלהם למרות העזרה מכל הלב מאירופאים ואמריקאים נדיבים. לאן שלא תגיע, רחוק ככל שתלכי בשבילי ההרים, תמיד יופיע איזה טראהומרה הולך למקום לא ברור. הם הולכים עם סנדלי הגומי שלהם בשבילי עיזים מרחקים עצומים, מטפסים ויורדים קניונים. הנשים בולטות מרחוק בבגדים הססגוניים שלהן. הם מאוד ביישנים ודי נרתעים ממצלמות (אני השתדלתי לבקש רשות – Puede sacar un photo?, ולפחות לקנות איזה משהו קטן בתמורה – אני לא משלם על תמונה).
זהו, אני יורד מהטון המלומד למרות שמונח לפני נייר מקיף המסביר עליהם אבל יש גבול גם לסוללה של המחשב ולסבלנות הקוראות!
יצאנו עם רוברטו לאזור השיך לטראהומרה (ושילמנו בכניסה – לא כלול במחיר הטיול כמו שגם נישנושים ומים לא כלולים). ראשית עצרנו במגורי מערות שלהם. חלק מהטראהומרה גרים במערות ורק בחורף (בלילות החורף הקרים, שום דבר אינו קורה) יוצאים לבתי אבן שהם בונים ליד. עצרנו במערה אחת שקצת נתנה רושם שהיא מתוחזקת לתיירים למרות שהיא היתה קצת מלוכלכת ומלאת עשן בכדי להיות רק לתיירים.
This is a cave dwelling of the Tarahumara, an ethnic group (indians) which lives in the Sierra Madre area
רוברטו הציע ואנו קיבלנו והוא הסביר לנו מה אנחנו רואים ואז הצביע על הכיוון הכללי ואנחנו יצאנו לסיור קל במטרה לפגוש אותו לאחר חצי קילומטר. בכלל, במשך היום בכמה מקומות הוא השאיר אותנו עם הוראות ופגש אותנו בהמשך, מה שאיפשר לנו לראות דברים בקצב שלנו ובשפה שלנו עם הילדים. הלכנו דרך שדה תירס
Walking through a corn field of the Tarahumara people
הנוף מסביב מלא בסלעים ותצורות סלעים מוחלקות. כל הקניון בנוי מסלעים געשיים שהם רכים יחסית ומקורו בסדקים גדולים של לבה מתקררת (שהמים, הגשם והרוחות המשיכו והעמיקו והחליקו). גם האזור בו הלכנו, אזור מערות המגורים מלא בסלעים כאלו
The area is full with rock formations originating from the soft volcanic rock which the canyons are made of
גם כביסה צריך לעשות, אפילו בתנאים הקשים ביותר – ימי שני ורביעי הם ימי הכביסה הקבועים של תושבות הקניונים (כמו שיום שלישי הוא יום הקוסקוס של המרוקאים מסיבה שפעם ידעתי אותה) ומה צריך חוץ מבור אבן ליד הנהר, אבן גדולה לחבוט בה וסבון? דרך אגב, ראינו המון אינדיאניות וכולן נראות נקיות ומסודרות, כך שזה עובד
Monday and Wednesday are laundry days in the copper canyon area, for the Tarahumara people and do you need more than a stone hole, a stone to beat the wet clothes to and soap?
התחנה הבאה שלנו ושל כל תייר אחר לקריל, הוא עמק הפטריות. לפני שתקפצו ותוציאו לי מתכונים לחביתה עם פטריות, תירגעו. אלו הן פטריות אבן ענקיות, שנוצרו משחיקה של שכבות סלע שונות (למטה סלע רך, נשחק מהר ולמעלה קשה, לאט)
This is the Valley of the Mushrooms, natural rock formations that resemble mushrooms
ומי יודע איך קוראים לאתר הבא?
Valley of the frogs, where surprisingly , the rocks do look like frogs
(יופי, קראתם בתרגום!) זהו עמק הצפרדעים שבו תצורות סלע, שלהפתעתי הגמורה אכן נראו כמו צפרדעים (כל פעם אנחנו נשלחים לסלע הלוויתן ואז אנו עומדים מול סלע ומחפשים את הלוויתן)
עצרנו במיסיון של סאן איגנסיו (The mission of San Ignacio) שם יש כנסיה צנועה, בלי כסאות או מושבים שם באים הטראהומארה לשמוע את המטיף כל שבוע שלישי כי הוא מטייל ברחבי הקניון. כנסיה שהוקמה ע"י המסדר הישועי שחדר עם הספרדים להרים להביא את האינדיאנים, עובדי האלילים תחת כנפי האל, בין אם הם רוצים זאת או לא. בחוץ ישבו כמה טראהומארה על הגדר, מסתלבטים בשמש (לא חם, אויר נקי וצלול, ושמש יוקדת).
A few tarahumara men we met outside the mission of San Ignacio, a jesuit church built by the time the Spanish arrived to the mountains
טילטול נוסף ברכב, כאשר רוברטו שהתחיל להרגיש רע מתאושש הודות לכדור נורופן ישראלי (אתם רואים, ישראלים מרפאים אנשים גם בהרי הסיירה מאדרה!) והגענו לאגם ארארקו Lake Arareko, אגם גדול בצורת פרסה (בלשונם של הטראהומארה arareko פירושו פרסת סוס), שהוצף על מנת ליצור מאגר מים לעיר קריל (יש שם כבר 4500 איש אם לא נספור את כל הגרינגוס ברחובות) שמעולם לא נעשה בו שימוש. אפשר לשכור שם סירות אם רוצים. מסביב, יושבות אינדיאניות ומוכרות עבודת יד שונות. נורית הוקסמה מאחת שארגה באופן יוצא דופן בתשומת הלב והתוצאות שלה שנראו הרבה יותר טוב
A Tarahumara woman weaving, waiting for tourists near lake Arareko
אחרי שקנינו ממנה תיק ועוד כמה דברים נורית פשוט התישבה לידה, מנסה ללמוד את רזי המקצוע בתקשורת ידיים
Nurith sat down, after we bought a woven bag from the lady, trying to learns the tricks of the trade
אותי (ואת הילדים במיוחד) הרשים צבא של צבים (שכאן נראה מדולדל אחרי שקנינו חלק מהם)
An army of turtles
והבת שלה
An
d this is the lady's daugther
אחת הקהילות היותר עתיקות של הטראהומארה נמצאת בקוּסַרָרֶה או Cusarare שם הגענו בעצירה הבאה. בקוסררה יש כנסיה שהיא אחת הכי עתיקות בהרים. היא ממש מרשימה ומה שמאוד מרשים בה היא רצפת עץ הפשוטה. רואים בה את סימני הגילוף הגס בגרזן פשוט. הישועים נתנו לילידים גרזנים וביקשו שיבנו בית לאלוהים. כל קרש רצפה כזה הוא עבודת נמלים. הכנסיה יפה בפשטות שלה, בצניעות שהיא מקרינה שמאפינת את אנשי הטראהומארה. אין ספסלים או כסאות – יושבים על רצפת העץ – בטבעיות גמורה.
The old mission in Cusarare which is one of the oldest in the Sierra Madre. It's simplicity, in its wooden floors and lack of benches (you sit on the floor for mass) is what make it so beautiful
אבל מה שמושך אנשים לקוסררה הוא המפל. רוברטו השאיר אותנו בתחילת השביל (אחרי שחצה את הנחל עם הרכב לקול צהלות הילדים) ללכת אל המפל, כ3 ק"מ. בהתחלה, עברנו ליד בית של משפחת טראהומארה, בית עצים עם שדה צנוע לידו וחמורים שהיו עמוסים עצי בערה
We started a hike to the Cusarare waterfall , passing a Tarahumara log cabin with a small field and a few donkeys loaded with firewood
התמונות הבאות הן שליחוּת. אוהד ונדב שלחו אותי לצלם ונתבקשתי לחלוק איתכם את התמונות כי זה ה-דבר שהיה בטיול. נדב הבחין ראשון בתנועה של משהו על הקרקע הסלעית וגילה צפרדע (אח"כ ביררנו וזו צפרדע שחיה בבוץ ולכן ההסוואה) שהיה לי קשה לתפוס אותה כי היא מוסוות היטב
A small mud frog en route to Cusarare falls
וגם לטאה שנראתה ממש כאילו היתה עשויה מזהב
And this is a lizard which looks like gold
לאחר הליכה יפה ביער הגענו למפל (משהו כמו 30 מטר נפילה)
After a short hike, about 2 miles long, we got to the waterfall
הנוף מהמפל, אל תוך אחד הקניונים (הנחושת?) מאוד מרשים. שני הקוים שאתם אולי רואים הם שני כבלים ששני מטורפים מקומיים מתחו כשהיינו שם, על מנת לגלוש מצד לצד. כולם ישבו והסתכלו איך הם מותחים ובודקים, ושוב מפרקים ומותחים ושוב ושוב. אנו וכל האנשים מסביב פשוט ישבנו וחיכינו. אני מניח שבכולנו היתה מעין תלונה על הקטנועים ואיזו סקרנות לראות את האנשים הללו נופשים.
The view and overlook over the waterfall and into the canyon
וגם נתקלנו שם בפרפר זנב סנונית מנומר (או כך קרא לו פול)
And we found a tiger swallow butterflies
לשמחתנו, לפני שעזבנו את המכונית ניהלנו משא ומותן והגענו להסדר שאנחנו הולכים למפל ולמרות שזה קשה וקשה לעבור, רוברטו יכנס פנימה עם המכונית ויאסוף אותנו קרוב למפל. וכך, שניות אחרי שאוהד החל להתלונן מצאנו את הרכב.
חזרה במכונית המשכנו לכיוון Humira ותחתית קניון הנחושת. אין באמת כל דרך להראות את היופי והדרך המתפתלת. הנה כמה דוגמאות בדרכנו מטה לתחתית.
Some views of the copper canyon as we are driving down to its very bottom
אח"כ עוד נכנסנו פנימה לאיזה קהילה גדול ויחסית מסודרת של טראהומארה לראות איך הם חיים ואת בית הספר שלהם שיש בו גם מעונות לחורף שם כמה ילדים נשארים על זמן כל זמן שיותר מדי קר לתנועה. זו קהילה שתמיד מביאים תיירים אליה ולכן מצבה יחסית טוב.
אחרי כל זאת כבר נעשה מאוחר ורעבים. ב 17 בערך אחה"צ הגענו חזרה למשרד של החברה. רוברטו שהחל צונן ורשמי חזר אחד מהחברה, עם כל הדאחקות הדרושות. נפרדנו כידידים ויצאנו לאכול. אני אמליץ כאן על שתיים שניסינו, שתי מסעדות טובות:
המסעדות הן ורוניקה ( Veronica's) שעל הרחוב הראשי וגם המסעדה החביבה עם האוכל ביתי Estella.
את שארית הערב בילינו בשיחות עם ידידנו החדשים, פול ומליסה, שהציעו לנו מקום לישון בו בקולורדו (שלא נחזור אליה בטיול הזה, לצערנו כי הם נורא נחמדים) שכן העיר עמצה לא מציעה אילו שהם חיי לילה סוערים. נראה שכל ערב, כל מי שיש לו רכב יוצא
איתו לנסוע שוב ושוב, מעלה ומטה על הכביש הראשי קורא לאנשים וחברים על המדרכה ומשמיע מוזיקה חזקה. לא התחברנו מי יודע מה לנוהל הזה למרות ששוב, הרגשתי מספיק בטוח לשבת בערב ליד המשרד של 3 החברים עם מחשב פתוח ברחוב בנסיון למצוא קצת אינטרנט (לא הצלחתי….) שכן אני לא מצליח לעלות וצובר עוד ועוד תמונות ופוסטים.
הרעיון למחר הוא לצאת באווטובוס לכפר Divisadero שנמצא אף הוא על המסילה (שהיא זכות הקיום היחיד שלו) שם עוצרת הרכב ל15 דקות קצרות בדרך. אנו מקווים להגיע כשעתיים לפני הרכבת ואז לראות את הקניונים שם ולאכול כמו בני אדם לפני שנעלה שוב על הרכבת לאל פוארטה ולמפלץ הממתין בכיליון עיניים (כיליון פנסים?!) שנחזור כבר.
איתן -
אכן כך, מנהג בכל מדינת ישראל, לאכול קוסקוס דווקא ביום שלישי.
ומדוע כך?
יום שלישי – “פעמיים כי טוב".
זה היום היחיד בשבוע שנותנים מנה כפולה.