עיר קדומה על הר, אמן מוכשר, עץ מוזר וריקודים מלאי הדר

למרות שכולם אמרו שעכשיו יהיו כמה ימי שקט בוואחקה ולא יהיו יותר שביתות החלטנו שנצא לסיבוב ונישן מחוץ לוואחקה. עזבנו את וואחקה בתחושה שהיה עוד הרבה מה לעשות. אם היינו יכולים, היינו מעדיפים להתקע עם המפלץ בוואחקה ולא בקוארנבקה. יש המון פעילויות ומקומות יפים מסביב ואנשים נתקעים שם לתקופה (רק ההצעות הרבות ליום של בישול, ללכת עם טבח מקומי לשוק ואז להרים ארוחה ביחד הצית את דמיוני) אבל זה לא קרה.

הנה התוצאה של השביתה של אתמול, שני כובעים מקומיים משובחים, המחליפים את הכובעים שנקנו לרודיאו בפולסון (תזכורת כאן, לאלו שצריכים) על ראשם של שני צעירים הצופים בטלוויזיה בעוד הוריהם מזיעים בהטענת המכונית. דרך אגב, זה הכובעים שלובשים כולם. הסומבררו הידוע של מקסיקו, זה הרחב מקש עם החרוט באמצע – הכובע ההוא נעלם מהעולם (רק לתיירים ומריאצ'י).

The outcome of yesterday's taxi strike was these new two hats (sombreros) as we could not leave the town and just wandered about

והיום, נעלה אל ההר המשקיף את וואחקה, הוא Monte Albán או מוֹנְטֶה אֲלְבָּן (ההר הלבן). כאן יש לי ווידוי קטן. כל פעם שמישהו אמר לי מוֹנְטֶה אֲלְבָּן, בליבי התחלתי לזמזם את השיר הידוע "It's my life" של רופא השיניים השבדי ממוצא ניגרי הלא הוא ד"ר אֲלְבָּן שהגיע למקום ראשון גם במצעד הישראלי ב92 (מוקדש למר חסון שאם הוא קורא אז בוודאי הוא מזמזם…). לצערי לא יכולתי לחלוק את האסוציאציה עם אף אחד.

טוב, נניח בצד את הדמיון המופרע שלי ונגיע לתכל'ס –  מוֹנְטֶה אֲלְבָּן (הנה Wikipedia). ההר הזה מתנשא מעל וואחקה והיה בירתם הבלתי מעורערת של האינדיאנים הזפוטקים (Zapotec או ברבים בספרדית Zapotecas שזה מצלצל נפלא – נסו זאת!). הבעיה שלנו עם החבר'ה האלה היא שמוֹנְטֶה אֲלְבָּן התקיימה בין 500 לפנה"ס עד לערך 750 לספירתם. למה בעיה? כי הם לא השאירו ספרים שתיעדו כל פרט כמו המאיה וכשהספרדים חלפו שם, העיר היתה מתה כבר 800 שנה ולכן אף אחד לא יודע לקרוא את הכתב שלהם ולספר יותר על המקום המרתק הזה (בפלנקה, שם עוד נעבור יודעים לספר מה קרה ביום זה ומי היה המלך בתאריך אחר ומה עשה והאם אהב מלח עם השועית שלו).

טוב, אז אנחנו נוהגים לנו במעלה ההר (וואחד הר – 1940 מטר מעל פני הים ו400 מטר מעל העיר המודרנית) בדרך לאתר כשאנו נשבעים זה לזו (ברגע של חולשה…) שהפעם ההדרכה לא תיפול בידיו של מדריך לא מוכשר. אנו רוצים מדריך שיהיה יפה, מסוקס, דובר אנגלית רהוטה ובעל ידע רב. בכניסה עטו עלינו מדריכים, כלהקת תנים על זברה מתנודדת ורק אחד נותר בצד שומר על פאסון. כך פגשנו את בֵּנִיטוֹ המדריך שלנו למוֹנְטֶה אֲלְבָּן. כפי שתראו הוא לא ממש יפה אבל לכל שאר הדרישות ענה גם ענה. בניטו הוא אינדיאני זפוטקי שחי לו גם בקנדה אז הוא מדבר מצויין ובהיותו מהמוצא הנכון הוא יודע המון (והוא גם מדריך מוסמך פדרלית).

ראשית הצצנו במוזיאון של האתר לקבל התרשמות ראשונה (תמיד,בכל אתר יש מוזיאון המציג ממצאים מהאתר) מה שהרשים אותי ואת הילדים לפחות, היו הגולגלות. הזפוטקים (המאיה וכל השאר) העריצו את היגואר. היגואר הוא החתול הגדול ביותר במרכז ודרום אמריקה והוא הטורף העליון. הוא מסוגל לנו עבשקט בלי שיראו או ישמעו אותו ואז הוא הורג, בשקט. כיון שהם העריצו אותו הם רצו להראות כמוהו עם המצח הארוך ולכן האצילים עיוותו את ראשי הילדים ע"י שקשרו קרשים לגולגולת והידקו אותם כך שהגולגלות קיבלו עיוות. יותר מאוחר הם גם שייפו וחידדו את השיניים שיראו כמו מלתעות של יגואר. הגולגולת הזו מראה סימנים של עיוות שכזה. הסימנים האדומים הם אבקה שנקראת cinnabar (כספית גופריתית או משהו בסגנון) שהם היו מורחים על הגופה וזה משמר את העצמות (והורג גם את כל מי שנגע בג'יפה הזה שהוא מאוד רעיל)

The zapotecas wanted to look like a jaguar, the biggest hunter in the americas so they deformed the heads of new borns to have the long brows of the Jaguar

מה שאותי מאוד הרשים זו הגולגולת הזו. היא מראה סימנים של ניתוח מוח. בין אם זה נכון או לא, בין אם זה באמת ניתוח מוח או משהו שנובע מהאמונה ששיגעון מרפאים ע"י שנותנים לרוחות הרעות דרך לצאת העובדה היא שלפני ספירת הנוצרים, מישהו קדח חורים מדויקים בגולגלת, ללא כלי מתכת, עם עצירת הדם והחולה המשיך לחיות כי העצמות מראות התחדשות וסגירה חלקית כלומר האיש הזה חי עוד הרבה זמן אחרי הניתוח. בין אם זה למטרות רפואיות מתקדמות או אמונה תפלה – זו הדגמה מרשימה של טכנולוגיה ויכולת רפואית מתקדמת.

This skull clearly shows signs of head surgery. Someone opened this guy's head, drilled a few precise holes, while stopping any bleeding. The fact that there are signs of mending bones show that the patient continued living. This was done before chirst and in a culture which did not have any metal

עלינו לאתר כשהילדים נשרכים אחרינו. דיברנו על משחקי הכדור של הזפוטקים ועל מגרש הכדור של מוֹנְטֶה אֲלְבָּן. גם שם נערכו משחקים. הרבה פעמים שמושלי העיר היו צריכים לקבל החלטה הם היו קובעים אותה לפי התוצאה של משחק הכדור כך שזה לא היה ממש ספורט, אלא טקס דתי עם משמעויות עמוקות. נדב ששמע את כל זה שאל (דרכנו) את בניטו אם מצאו אי פעם את הכדור. בניטו הוכיח שיש לו את זה ושלף כדור מהתיק אל מול העיניים של הילדים שגדלו לגודל של צלחות פסטה. זו הייתה הרמה להנחתה ממש.

יש לו כדור משוחזר, שיוצר מאותם חומרים, באותם תהליכים לקבלת כדור שכנראה די קרוב למקור, פרט לעובדה שהכדור המקורי ממש גדול, בגודל ראש בערך. הכדור ממש מפתיע. ראשית הוא ממש כבד בהיותו עשוי כולו גומי טהור (מה שמוכיח שהאינדיאנים ידעו לגפר גומי לפני צ'רלס גודייר). שנית, הוא קופץ לגובה מפתיע כמו שנדב גילה

Benito, our guide (which was great) produced from his bag a rubber ball, similar to the one used by the Zapotecs and all other groups in their ball courts. It was surprisingly heavy and extremly bouncy. The kids loved it

אוהד אף פעם לא נשאר פראייר

Ohad had to try the ball as well

והנה בניטו מדגים את הקפיציות האלסטית של הכדור. זה לא להאמין כמה אביזר פשוט שכזה הוסיף להסברים.

This is Benito, demonstrating the bounciness of the ball

וכדי לקנות את לב הילדים הוא נתן להם את זה – מי יודע מה מחזיק אוהד ביד?

To win the kids over, benito took out this- a Cocoa pod with the seeds inside. Ohad was facinated

הצצתם באנגלית? אם לא, אז דעו לכם שזה תרמיל של קקאו עם הזרעים בפנים. מהזרעים מפיקים קקאו ושוקולד.

אנו צופים מעל הפלטפורמה הצפונית, מקום מושבם של האצילים, אל הכיכר הראשית שם היו מתאספים פשוטי העם. מה שמרשים זה השטח העצום והמשוטח לחלוטין. מחקרים גילו שמוֹנְטֶה אֲלְבָּן היה גבוה ב 100 מטר יותר כשעוד היתה לו פסגה. המשוגעים האלו כיסחו את הפסגה בידיים, עם כלי עץ, אבן ועצם. כנראה שזה לקח להם איזה כמה דורות.

. We are standing on the north platform overlooking the main plaza where the common people were allowed to convene. The king and nobles used to stand here, looking at the crowd

שוב, כיון שהאתר ננטש 800 שנה לפני בוא הספרדים, אין לנו ידע רב אלא יותר השערות על תפקוד חלקים שונים בקומפלקס. למשל לתחריטים האלו קוראים "הרקדנים" כי הם נראים רוקדים למרות כל מיני עיוותים. תיאוריה חדשה קוראת לאזור "בית החולים" והטענה היא שהלוחות הללו משמשים רק לתיאור מחלות ובעיות ולסייע בזיהוי, כמו תסמונת דאון (זה מימין יש לו תווי פנים מתאימים, ידו מקופלת בהתאם וכו')

כאן מימין יש אישה יולדת אבל התינוק יוצא עם רגליו קודם

There are new theories all the time. These are known as "The Dancers" , but a modern theory claims that these are a catalog of  phyisical problems, and genetic  situations

מטפסים על הפלטפורמה הדרומית. אוהד מילל שהוא לא יכול אבל בזמן שישבנו למעלה והקשבנו להסברים, ירד ועלה לבד ללא כל בעיה.

Climbing the south platform

ומבט על האתר מהפלטפורמה הדרומית. מאחרינו בנין J שהוא בצורת חץ והוא היחיד באתר שלא בנוי על ציר צפון/דרום, מזרח/מערב אלא ממוקם לאורך ציר אסטרונומי. כאן ישבנו למעלה, ושמענו מבניטו על הזפוטקים של אז והיום.

A look from the south platform on the observatory

נפרדנו מבניטו בדמעות לא לפני שקיבלנו ממנו כמה המלצות להמשך היום. בעקבות ההתלהבות שלנו מה Alebrijes (אותן חיות עץ מגולפות) החלטנו לנסוע למקור, לכפר בו עושים אותן ולראות. בניטו נתן לנו כתובת של חבר שלו (שבדיעבד היה שווה מאוד).

מסביב לוואחקה יש המון כפרים שכל אחד מהם עוסק, בצורה מסורתית במלאכת יד אחרת. בכפר San Martin Tilcajete במשך דורות עסקו בגילוף עץ עד שלפני 60 שנה לערך חלה פדרו לינַרֵס במחלה קשה. פדרו היה בן הכפר וגלף עץ. הוא חלה מאוד ואיבד את ההכרה. ואז חלם שהוא במקום אחר, ביער עם עצים אבנים שמיים וכו'. כל כאביו נעלמו והוא ראה שם כל מיני חיות משונות – חמור עם כנפי פרפר, תרנגול עם קרני שור, אריה עם ראש של נשר ועוד. כל החיות צעקו עליו "Alebrijes, alebrijes!" ואז הוא נבהל והתחיל לרוץ , בחלומו, עד שנתקל באדם שאמר לו שזמנו עוד לא הגיע והוא צריך לעזוב. הוא מצא חלון, זחל דרכו והקיץ בריא לחלוטין. הוא זכר את החלום ואת החיות והחל לגלף אותן. עם הזמן יורשיו ותלמידים החלו לחקות אותו ומסורת חדשה נולדה. (הסיפור לקוח מהאתר של הנכדים שלו עם תמונות שלו, כאן)

בדרך אל הכפר חוזרים אחורה במכונת זמן. אנשים חורשים עם זוג שוורים, עגלות שוורים וכל מיני דברים שלא חשבתי שנראה.

We fell in love with a type of craft called Alebrijes. Alebrijes are wooden fantasy animals which have very bright colored, so we decided to visit the village where these are made. This was also a time travel as we saw that people there are still using oxen to plow and ox carts

נכנסנו לכמה בתים לראות איך הם עושים אותם. אלו שראינו לא היו מדהימים אבל התהליך מטורף – הם מגלפים מעץ קוֹפָּל Coppal עם מצ'טות ואח"כ סכין חד וזהו. ראינו גם דוד ששלם בבוהן על כך…

These are the alebrijes in some of the workshops in the village.

ואז שלפנו את הפתק שבניטו נתן לנו ונסענו לחפש את זֶנִי פוּאֵנְטֶס. זני הוא אמן. הוא לא גלף עץ כמו האחרים אלא איש מקסים עם כשרון שמשפריץ ממנו לכל כיוון. בן למשפחה ענייה שגילפו בעץ קופל לאורך דורות הוא התחיל לגלף בגיל 7. אין לי שום יכולת לתאר את היופי והקסם שהיצירות שלו משרות. יש לו אתר עם דף מכירות. תסתכלו כאן.

ישבנו אצלו. דיברנו אנגלית. הוא נורא התעניין במסע שלנו. ביקשנו הדגמה ואז הוא יצא למרפסת שלו לקח ענף של עץ קופל, מצ'טה כבדה וחדה ותוך שניות היה לו צב גס ביד. זה מדהים המיומנות שנראית קלילה ואיך שהצורה מגיחה מהעץ. זו שירה בעץ.

אחרי שהוא מגלף, אישתו ואחותו צובעות את העץ בצבעים אקריליים.

This is Zeny Fuentes. A real artist with a huge talent. He is a wood carver, but calling him a wood carver is like calling Beethoven a song writer. He is also a very nice person and he has a site which you have to look at (here it is) we stopped at his house and we talked and talked about our trip. To our request he sat down and showed us how he carves from a copal tree

לא עמדנו בפיתוי. לעומת הדברים שלו כל מה שראינו עד כה נראה כמו ניסוי לא מוצלח. זה כמו להשוות ציור שלי לציור של פיקאסו.

הנה למשל נמר. הגילוף, התנועה והתנוחה של הגוף פשוט מדהימים. והצביעה מעלה דמעות לעיניים כאילו קילפתי קילו בצל עסיסי.

Here is a tiger

ולבסוף אני לא ויתרתי ובסכום לחלוטין לא מבוטל קנינו את דוב הנמלים הזה (תבואו לראות, הוא יהיה בסלון בעוד כמה חודשים) ונורית דחפה פנימה גם ארמדילו לנדב כחלק מהמיקוח. איש נחמד, אמן ענק.

At the end I broke and we had to buy something. This is our ant eater, as well as Nadav's armadillo

יש לו גם מסעדה עם אחיו, שם הלכנו לאכול. מהבוחטה הזו, מהמסה של תירס מבושל וטחון על האבן ומהטאבונים האלו יוצאות טורטיות עם דברים שווים בפנים

We even stopped at his restaurant, the one he keeps with his brother and enjoyed simple but fine country mexican food

זהו. זה מה שרצינו להספיק היום. בתכנון היה להתרחק קלות מוואחקה כדי לקצר את הנסיעה של מחר של 10 שעות.

אבל יש את העץ.

דיברנו כמה פעמים על העץ המפורסם של טוּלֶה. הוא אמור להיות הכי רחב/גדול בעולם. אוהד ממש רצה לראות אותו ולכן, למרות שהוא נרדם נסענו לטולה לחפש את העץ. אוהד עדיין ישן כשהגענו והיינו צריכים להעיר אותו ולכן הוא חמוץ בתמונות הבאות.

העץ אכן עצום.

כמה נתונים יבשים: העץ בן 2000 ל3000 שנה, גובהו 43 מטר, היקפו הוא 36 מטר ויש לו קוטר גזע הכי גדול בעולם של 11.5 מטר. הם טוענים שהוא הbiomass הכי גדול העולם והספר שלנו לועג ואומר שזה לא נכון.

מא אכפת לי? העץ פשוט עצום. הוא מגמד את הכנסיה שלידו שנראית כמו בית קטן בערבה. אוהד נרגע תוך שניה ועמד גם הוא מוקסם

This is the famous "El Tule Tree", which is  43 m tall, has a circumference of 35.87 m, and has the largest trunk diameter of any tree in the world at 11.42 m. (approx. 37 feet)

וכולו גזע אחד עצום. חשבנו על זני ומה הוא היה עושה מהעץ הזה

אבל כמה זמן אפשר לבלות עם העץ. נעשה כבר מאוחר, להתקדם הרבה כבר לא נספיק אז המשכנו למיתלה.

כמו אריק שרון בזמנו, גם אנחנו נכנסנו למיתלה רק שכאן קוראים לה Mitla. זו עיר קטנה וגם בה יש פירמידה מיוחדת אבל ויתרנו ופשוט נכנסנו למלון שווה. התוכנית היתה לעלות על משכבנו בשעה מוקדמת כי יש נסיעה ארוכה וקשה מחר אבל למקסיקו דרכים משלה וכששמענו את המוזיקה מהכיכר שממול למלון נמשכנו אליה כמו עש אל המנורה.

אני אשתמש במילותיה של סבתי, סבתא חיה שסיפרתי לה למחרת על אותו הערב:

זה היה יום הזקן. אפשר להסתתר מאחורי מילים יפות של פנסיונר או Senior Citizen אבל כמו שסבתא שלי אמרה, הקהל היה מאוד מבוגר. מה שהיה יפה הוא שלהקה של נשים וגברים בכלל לא צעירים, רקדו ריקודים שרק אתמול שילמנו כסף טוב לראות, מתוך מחשבה שאין מצב שנראה כזה באמת…

We finished the day at Mitla, prepared to go to bed early, but Mexico has its own way. When we heard the music from the plaza, we were drawn like a moth to a fire. This was the "Senior Citizen" day and a group of senior citizens performed country dances which we paid good money to see just yestreday thinking that we won't get a chance to see these in the wild

והזוגות, רקדו יפה, בתנועות יפות וחלקות, בלי למהר ובלי לפספס.

היו שם שתי מנחות שנורא הצטערתי שאני לא יכול לצלם וידאו שלהן. זו עם המקלות בשיער קראה שירים שהיא כתבה על "האישה הוואחקנית" בספרדית מליצית ומלאת פאתוס. הם כל פעם חיפשו אנשים בקהל – אישה עם יותר מ5 נינים, אישה עם 10 ילדים (בתמונה), זוגות שנשואים 60-70 שנה ועוד.

The host interviewing a woman from the audience, who has ten kids and out of the excitement forgot their names

והקהל? הקהל שרובו בא בימים, שיתף פעולה יפה

ושוב הריקוד הססגוני של ברכת יבול האננס

And here it is again, the blessing of the Pineapple harvest

הם המשיכו עוד ועוד עד איזה 2 בבוקר אבל אנחנו פרשנו לנו.

יאללה, מחר חוזרים לים, לאוקינוס הפסיפי בפוארטו אריסטה. אני כבר מחכה לטבול רגליים במים!