יום שני בגואנחואטו – ריברה ופיפילה!

בוקר ואנו יוצאים ליום ארוך בגוּאֲנַחְווּאֲטוֹ. זה נחמד לדעת שיש לנו כמה ימים בלי המפלץ – רק רגליים, סמטאות, עליות וירידות. עוצרים לרגע במאפיה הצמודה למלון (ברחוב Calzada de Guadalupe למי שבאמת מתעניין) והילדים זוכים ללחמניות ועוגיות – ארוחת בוקר החביבה על נדב – לחמניה עם בלי כלום.

הנוף של העיר נשקף מכל פינה באור הבוקר החזק, כשאנו יורדים לכיכר לחפש מקום לאכול ואני עוצר את נורית שכבר מורגלת.

A new day begins in Guanajuato. We start down from the hotel to the Plaza to look for breakfast. The city is stretched before us, so colorful in the morning sun. Nurith is used to these abrupt stops and she models for me without saying a  word

אחרי ארוחת בוקר כבדה (אבל טעימה להפליא) אנו מוכנים ליום. בין הסמטאות, ממש מעל כיכר La Paz נמצא הבית בו נולד האמן הגדול ביותר של מקסיקו (הוא גם היה די שמן – אז גדול הוא מונח טוב) – דייגו ריברה. בואו ולא ניכנס לעובדה שהוא נולד וחי עד גיל 10 בבית ואז יצא ללמוד במקסיקו סיטי. עדיין זה הבית שלו וזהו מוזיאון נחמד מאוד שמראה יצירות שלו ושל אחרים. כבר ראינו יצירות שלו ואפילו כמה מציורי הקיר המדהימים שעליהם יצא שמו אבל אין במוזיאון הזה יותר מדי דברים. הוא די פרוש דק על כל מקסיקו.

שוק הידלגו היה העצירה הבאה, שוק גדול ומקורה. למטה, בקומה התחתית ישנם דוכנים למצרכים ומזון ולמעלה לתיירים – כל מיני שמונצעס, חולצות ושטויות (בדיוק מה שהילדים היו צריכים ונדב אכן קיבל צפרדע, הסמל של העיר).

Hidalgo market is a roofed market with all the goods that Mexico has to offer. The street level is a regular market with food stalls as well. The upper level is more touristic with all kinds of gifts, t-shirts and other things kids NEED (so Nadav got a frog which is the symbol of the city)

לאורכו ורוחבו של השוק תלויות מגזרות נייר לכבוד יום המתים שיחול בתחילת נובמבר, מגזרות צבעוניות להפליא עם פיתוחים וגזירות עם סמלי שלדים וגיבורים מקסיקאים (שכנראה נשארו מיום העצמאות – תמיד יש סיבה למסיבה). הנה הן מאחורי נורית (ממרומי הקומה השניה בשוק)

All over the place there are decorations for the upcoming "dia de los muertos" which takes place the beginning of Novemeber. Here they are behind Nurith, standing in the second floor of the market

כיון שהיום אנחנו משוטטים בעיר, התווינו מסלול שיעבור בכמה מנקודות הציון של גוּאֲנַחְווּאֲטוֹ. לאחר שיטוט קל והליכה לאיבוד הגענו אל "סימטת הנשיקה" – Callejon del beso סימטה כל כך צרה שהמרפסות של שני הבתים משני צידי הסימטה משיקים זו לזו (ובגוּאֲנַחְווּאֲטוֹ זה הישג כי כל הסמטאות ממש צרות – זה סיוט לנוע עם מכונית ולכן המפלץ מאופסן במגרש החניה של המלון כשחוסמות אותו כל כך הרבה מכוניות שאני לא זוכר מתי הוא היה מאובטח כל כך! )

ישנה אגדה על הסמטה, אגדה שנתנה לה את שמה. פעם, חייתה כאן בחורה צעירה ויפה,דוניה כרמן, בת יחידה לאב רשע (כמובן! ). האב שירד מנכסיו החליט להשיא אותה לספרדי עשיר וזקן והתרה בה שאם תמרה את פיו ישלח אותה למנזר שם תהיה לנזירה. אבל כמובן שרצה הגורל ודוניה כרמן פגשה את דון לואיס החתיך בכנסיה והשניים התאהבו! אבל מה לעשות עם האב? השקיע דון לואיס ממון וקנה את הבית שממול ביתה של דוניה כרמן וכך כשהיא יצאה למרפסת בערב, לשאוף אוויר (הערת העורך – איזה אויר? הסמטה כל כך צרה שבקושי יש שם אויר, מזל שהוא דליל בגלל הגובה ) היא פוגשת מולה את אהובה שמחכה לה עם נשיקה. האוהבים המשיכו להפגש כך עד שהאב תפס אותם וכמו כל אגדה מקסיקאית טובה, דקר אותה בליבה. לכן, קוראים לסימטה סימטת הנשיקה (וכולם מתנשקים שם)

We continued (and got lost on the way, but hey, this is the whole idea of finding places) to the Callejon del beso – The alley of the kiss. It is an alley so narrow that the balconies of two opposite houses touch and there is a story. Once upon a time there was this beautiful young lady, Doña Carmen who was a single daughter of a an obstinate father. He wanted to marry her off to a rich old Spaniard in order to restore his dwindling fortune. Alas, Doña Carmen met, in church a young guy called Don Luis and they fell in love. The father wouldn't hear of it and threathend to send her to a convent. Don Luis was resourceful and one night when Doña Carmen went to get some air on the blacony she found out that her lover, Don Luis has moved in to the opposite house and they  started meeting until one day the father found out, barged into her room and onto the balcony where he stabbed her through the heart (Mexican fairy tales are more violent, I think)
So this is the alley and there's always someone kissing there

בכל מקום הרחובות נעלמים אל תוך ההר, אל תוך המנהרות שמנקבות את ההר שעליו מונחת העיר, עם מעברים בין כל המפלסים. את נכנסת לאכול במסעדה של עופות בגריל (למשל… ) בגובה הרחוב ואז כשהולכים לשירותים מגלים דרך החלון (רק לדוגמא, כמובן) שבעצם אנחנו בגובה ניכר מעל הרחוב הבא ויש עוד כמה מנהרות שמובילות הלאה (להפתעתי אף אחד לא התרגש כשהלכתי לשירותים עם מצלמה – כנראה שה
ם רגילים).

The town is full with tunneled streets connecting all the levels of the town, through the mountains

ולא פלא שצריך לחבר את כל המפלסים, אם העיר פרושה על כל צלעות ההר?!

עכשיו אני רוצה לשפוך אור על אחד מהפעילויות החביבות על הילדים (ופחות עלינו). חזרנו למלון כדי לנוח בצהריים (נורית לישון ואני לכתוב לבלוג) ואז הילדים הודיעו שזה הזמן לשחק "משחק גדול".

להלן החוקים של "משחק גדול" כפי שהוסברו לי ע"י נדב ואוהד (זכות הדיבור לנדב):

שופכים את כל הצעצועים מהתיק (איתן – לכל ילד יש תיק גב מ-פ-ו-צ-ץ בצעצועים) על מיטה ומכינים קרב בין הרעים לטובים. הכריות הם הגבול בין הרעים לטובים ויש יותר טובים. אבל כל פעם קיבלנו צעצועים ממקדונלד ובורגר קינג אז צריך להחליט מי טוב ומי רע. עד כאן נדב.

מהצד זה נראה מורכב. שולפים צעצוע, צעצוע ודנים אם הוא טוב או רע. כיון שחלק גדול מהתזונה לאחרונה של הצעירים היא בסניפי מזון מהיר אז הם קיבלו המון צעצועי מקדונלד ולכן יש לדון לכל מקרה לגופו. נראה שלארגן לוקח משהו כמו שעה וויש דינוזאור רשע וירוק מתחת לכרית (שם מקומו) כנראה ואז מתנהלים קרבות מורכבים. מדובר בעיסוק להרבה מאוד זמן וצורך להתפרש על המון שטח מה שלפעמים שמגע אותנו כי חלק מחדרי המלון שלנו (וגם זה למשל) הם ממש קטנטנים אבל מדי פעם כשיש זמן ומקום המשחק הגדול נערך.

חדר מלון טוב נמדד גם ביכולת שלו לשמש בימה ל"משחק גדול". זה עוד משהו שצריך לחשוב עליו ולכן נדב, שבד"כ קופץ עם הנציג התורן להולך לבדוק חדרי מלון, בודק גם את זה (לא לפני שהוא מושך בשרוול ומבקש לשאול "Hay television con cable" או האם יש טלוויזיה עם כבלים)

This is how a "Big Game" is played. I asked Nadav and he explained the rules (because looking from the side – it looks highly complicated). When there is time and space (and the parents allow it) the kids backpacks are spilled open to reveal tons of toys with toys still being added by the abundant visits to fast food chains (McDonald's and the rest). The toys are spilled into a big pile and they are divided between the good and bad guys. In some cases it is not  a clear cut (Is Black Spiderman good or bad?!) and then a border is raised and the good guys start to battle the bad guys (across the pillow mountains which mark the border) It is an intricate game which can take hours or until one of the parents looses his patience.

אמנם הילדים היו מוכנים להמשיך את המשחק הגדול עוד הרבה זמן ואכן קיבלו את השעות שלהם אבל אנחנו רצינו לנצל את השעות הנוחות של אחה"צ כדי לבקר את פִּיפִּילָה.

מעל העיר מתנוסס פסל ענק של פיפילה, גיבור העיר וגיבור המהפכה המקסיקאית. אפשר לטפס אליו במדרגות העולות ומתפתלות על ההר ואפשר לקנות כרטיסים למין רכבל שכזה (Funicular) שנוסע במנהרה במעלה ההר לאושרם של הנוסעים הצעירים יותר.

After we had our respective rests, we went out to see El Pipila. Pipila is one of the heroes of the Mexican uprising against the Spanish. His monument is hoisted on the mountain above the city and we wanted to see it. You can either climb a some steep stairways or, a more fun way to the shorted audience, travel on a funicular up to the monument

בזמן שאנו עולים ברכבל אני אנצל את הזמן לספר על פיפילה, האיש והאבן.

הקוראים היותר ותיקים של הבלוג נתקלו כבר בשמו של האב הידלגו ובסיפור המהפכה המקסיקאית, אותה התקוממות עממית של המקסיקאים נגד הספרדים. עוד במורליה, לפני עידן ועידנים סיפר לנו קרלוס את כל הסיפור על האב הידלגו שהיה כומר קתולי שבבוקר של ה 16 לספטמבר 1810 צלצל בפעמון הכנסיה שלו בעיר הקטנה דולורס (שממש סמוכה אלינו) וקרא את הקריאה למרד (מה שידוע במקסיקו כ "Grito de Dolores"). מה שמשעשע הוא שאף אחד לא רשם מה הוא אמר והוא די דיבר מהבטן אז יש גרסא רשמית שהוא אמר משהו כמו "תחי גבירתנו של גואדלופה [סמל האמונה של האינדיאנים], הלאה הממשלה הרעה ומוות לספרדים!!! ", אבל שמענו שהוא לא דיבר כל כך יפה.

בכל אופן הוא התחיל את המרד ומיד עלו כל הכפריים וצעדו לעיר גוּאֲנַחְווּאֲטוֹ שהייתה עיר מכרות, מרכז של עושר ושלטון ספרדי. הספרדים ומנהיגי העיר הבינו שיש בעיה קלה ומיהרו להאסף אל הממגורה הציבורית (Alhóndiga de Granaditas) שהיתה (ועדיין קיימת) בניין גדול שבנוי כמו מצודה (הספרדים ידעו עם מי יש להם עסק). המתבצרים דאגו להכניס את כל העושר, אוכל ומים פנימה ונערכו למצור ארוך. המצודה היתה בלתי חדירה וכדורי הרובים הרתיעו כל מי שניסה להתקרב. זה היה טבח במורדים.

אז יצא מן ההמון כורה חזק במיוחד, חואן חוזה מרטינז (Juan José de los Reyes Martínez) הקרוי בשם חבריו פִּיפִּילָה (תרנגול הודו בספרדית מקסיקאית). הוא היה כורה זהב שהיה אחראי על חומרי נפץ וכדי להגן על עצמו היה הולך עם לפיד ולוח אבן קשור על גבו במנהרות להגן על עצמו מאבנים נופלות. כשראה את המורדים החליט לעשות מעשה. הוא קשר לגבו אבן גדולה ושטוחה וכשבידו לפיד זחל לכיוון שערי העץ של המצודה כשהאבן עוצרת את כדורי הספרדים. הוא הגיע לדלת, שפך עליה דלק והצית אותה. כך פרצו המורדים למצודה והרגו את כל מי שהיה בפנים. המרד הטרי היה יכול להגמר באותו יום אלולא גבורתו של פִּיפִּילָה. לזכרו בנו על ההר, מעל המצודה פסל ענק שלו עם לוח האבן והלפיד שלו וציטוט שלו "… יש עוד הרבה מצודות לשרוף"

This is Pipila. I'm being lazy so I'll direct you to the Wikipedia article on this guy

הפסל הוא די גדול וניתן לטפס בתוכו, אל גבו של פיפילה ושם במרפסת זכוכית להביט בנוף

The monument is hollow and you can climb up to a glass covered viewing balcony on the back of Pipila and view the city

הנוף שנשקף מההר למעלה, בשעת בין ערביים זו גורם ללב להחסיר פעימה (מה יותר חזק, להחסיר פעימה או עוצר נשימה?!) אם תלחצו כאן תוכלו לראות גרסא גדולה יותר של הפנורמה (האמת שגיליתי שיש לוויקיפדיה גרסא עוד יותר גדולה של הפנורמה שלהם, כאן)

This is a panoramic view of the city in the beautiful afternoon sun. Click here to see a larger version of it (I just found  out that Wikipedia has a bigger version of the panorama, here)

העיר יפה למטה, אבל מקסימה מלמעלה (גם נורית מוסיפה חן מסוים). המבנה עם הכיפות הוא הקתדרלה והבנין הלבן הוא האוניברסיטה של גוּאֲנַחְווּאֲטוֹ אחד מהמוסדות האקדמים החשובים של מקסיקו בפרט ושל אמריקה הלטינית בכלל (ומה שגורם לעיר להיות מוצפת בחבר'ה צעירים, פאבים, מקומות מגניבים ובחורות חמודות – והנה תמונה של נורית!)

Nurith with Guanajuato behind. The large domed building is the cathedral and the white slab behind it is the Guanajuato University, one of the best in Mexico and Latin America

צלם מקצועי שהיה במקום "שמח" לצלם אותנו במצלמה שלנו

The whole family

והנה המרכז של העיר, גן האיחוד או Jardin de la Union שהוא באמת המרכז (אני חושב שאולי אפילו הגיאוגרפי) אבל זה המקום לראות ולהראות, במיוחד בתקופת הפסטיבל בה אנו נמצאים . הוא מוקף בבתי קפה נעימים ןוכולם יושבים שם (קצת יקר אבל סבבה).

That's the center of the city -Jardin de la Union – The Union garden. It lies in the center and this is where you come to see and meet everybody. It is small, full of people, cafes, performers  – a great place to do some people watching

כשירדנו למטה הסופ"ש התחיל רשמית והרחובות שהיו מלאים כשעלינו למעלה נפקקו בהמוני אנשים. עמדנו ב Jardin de la Union והסתכלנו על העוברים והשבים (אני גם הסתכלתי על העוברות השוות). נגני רחוב, דודות שמוכרות אמפנדס (שאוהד אפילו טעם), פסלים חיים ושאר שמחות

When we got down the weekend has officially started. The streets were crowded when we made our way up to Pipila but now the streets were jam packed all around the Jardin de la Union

במהלך השיטוטים עברנו ליד אחד מפתחי הכבישים התת קרקעיים. נדב ואוהד התחננו להכנס פנימה (יש מדרכות צרות בפנים אבל ממש מסריח שם בפנים). אמא שלהם נשארה בחוץ ואני עשיתי עם השניים שהיו מאושרים (לפעמים זה מפתיע איזה דברים גורמים להם אושר). הם תפסו פינה והמשיכו משם כזוג זומבים מפחידים נורא (הם נראים מאיימים, לא? )

Here are two (scary?!) zombies in one of the underground streets. The kids insisted that we try these out and while mom stayed out we ventured in to find out that there's nothing interesting there but Nadav & Ohad were very happy with them

כבר נעשה מאוחר ואנחנו התחלנו להיות קצת רעבים (הם אכלו איזה פיצה מקומית והיו מבסוטים). התחלנו לסרוק את הרחובות הצדדיים למצוא מקום פחות מרכזי שלא נצטרך להלחם על מקום ישיבה ואז שמענו קולות נגינה.

המוזיקה בקעה מפתחו של בניין. לא הביישן לומד ולכן נכנסנו פנימה בלי היסוס. בחצר פנימית מקורה של בניין קולוניאלי שכזה היתה בימה ועליה רקדה קבוצה גדולה של אנשים ותזמורת קטנה ישבה ונגנה להם. מבט אחד על החבר'ה המפזזים הראה שמדובר במקצוענים עם כל המניירות של רקדנים (טייצים, חותלות, גופיות קרועות וקוביות בבטן). נפלנו על חזרה גנרלית של להקת ריקוד מקצועית!

כפי שראינו כבר בעבר בוואחקה ומיטלה, גם אלו רקדו ריקודים עממים ממקומות שונים ממקסיקו, אבל איזה הבדל! זה כמו לנסוע עם תלמיד נהיגה על מכונית הילוכים בשיעור השני לעומת לנסוע עם שומאכר ביחד. הם רקדו מדהים (חלק מהבנים היו, לעניות דעתי הלא מלומדת, נאים אבל נורית פסלה אותם אחד אחד, גם את אלו עם הקוביות) כשהם כל פעם יורדים להחליף תלבושות והבמאי שואג עליהם בספרדית. אני ונורית הוקסמנו למרות שהילדים השתרעו ביאוש על הרצפה והביטו בחוסר עניין (רק כשהיו קטעים של רקיעות מהירות, ממש מתחרים בLord of the Dance, הם גילו עניין).

בצד ערימות של כובעים. כל ריקוד והכובע שלו ששייך לאזור אחר במקסיקו. אבל מי שבאמת עבדו קשה אלו הן הנשים שהיו צריכות להחליף יותר מכובע – כל פעם הן נכנסו ויצאו לשמלות מתאימות לכל ריקוד.

It was getting late and we continued to walk the streets. Suddenly, out of an nearby entrance we heard drums and music. We didn't get that far to be shy so we entered the building. We found a covered courtyard with a small stage and some people dancing. By the looks of them (both dress and physique ) they looked like professional dancers. Looking at them and talking to some of them we learned that they are a professional dance group and this is a dress rehearsal to a show featuring music and dances from all over Mexico. The kids started getting bored by Nurith and myself were happy to watch them – they were very good

אחת מהבנות, מֵלִיס שמה, שמחה להסביר לנו מה בדיוק קורה ודיגמנה לנו את אחת השמלות. היא הסבירה לנו שמחר הם מופיעים במופע המרכזי של הפסטיבל, מופע שכבר נמכר לגמרי ושלא היה לנו סיכוי לראות אפילו מהטריבונה למעלה והנה אנחנו קרובים מספיק לראות מי לא עשתה שחי-שפם-גבות. חינם, ללא כסף!

One of the girls (her name was Melis) was kind enough to explain what is going on. This was the last dress rehearsal for a show which is one of the main events of the Cervantino festival. Tomorrow they start appearing for a couple of times, all of the shows is sold out and even if we wanted , we would have paid dearly to watch them from afar. Here we are, close enough to see who brushed his teeth this morning , talking to the dancers (avoiding the angry director) and for free! The girl was also kind enough to pose for me

אחד הריקודים הידועים הוא "ריקוד הזקֵנים". לאינדיאנים, שלא היה להם זקן, האירופאים נראו מצחיק עם הזקן שלהם שהלך והלבין עם השנים (האינדיאנים לא מלבינים, רק שאין היום כמעט אינדיאנים טהורי דם). הם נהגו לרקוד ריקוד לועג לספרדים עם פיאות לבנות ומסיכות של אנשים זקנים (זה ממש מפריע ששיער פנים נקרא בעברית זקן ואיש מבוגר נקרא בעברית זקן). זה היה הריקוד האחרון לערב זה כי זה כבר היה צערי בלי ילדים. נפרדנו מהרקדניות ופסענו לנו בשקט, דרך המרכז הסואן עד לרחוב התלול של המלון. יום ארוך עבר על כוחותינו. בעוד שאנו עולים לאיטנו דוחפים ילדים קדימה, מסביבנו יורדים המוני צעירים שיוצאים לקרוע את הלילה. אכן, ריקוד הזקנים…

The last dance of the evening, at least for us, as we saw that the kids are growing not only bored but also tired, was the dance of the old people. The indigenous people, when they saw the bearded Spaniards and how they turn gray started mocking them in a dance where they were wigs and masks with beards

They danced, we said our goodbyes to the dancers, and left, walking through the crowded center and into the steep and quiet streets above, where our hotel was, pushing the kids forward as lots of young people passed us on their way to center – the night was still young