על מציאת אחד מל"ו הצדיקים וחזרה לארה"ב

על פי המסורות היהודיות, בכל דור ודור קיימים ל"ו צדיקים (36) נסתרים שבזכות מעשיהם העולם מתקיים.

מצאנו אחד.

נשארו עוד 35 למצוא.

האמת, אין לנו מושג איך קוראים לו ואיך למצוא אותו שוב אבל דבר אחד ברור לנו: האיש הוא צדיק נסתר.

ומעשה שהיה כך היה.

כבר חודשים שאנו מתהלכים ומסבירים לאנשים שאנו נחזור לארה"ב דרך מעבר הגבול הגדול באל פאסו, טקסס (El Paso) שגובל בעיר התעשייתית הענקית מצידו המקסיקאי של הגבול סִיאוּדַד חוּאֲרֵז (Ciudad Juarez). זה כמו מחסום ארז שכזה, עיר עצומה של מפעלים מקסיקאים שתעשיינים אמריקאים מקימים בה מפעלים ומעסיקים מקסיקאים בגרסא מקומית ל Sweat Shops.

ככול שהתקדמנו צפונה, התחלנו להטיל ספק ברצון שלנו לחצות שם. ההבנה שזה לא המקום הכי נחמד בעולם מצד אחד ומצד שני התובנה שמעבר הגבול הזה הוא מעבר הסחורות היבשתי הכי גדול בין מקסיקו וארה"ב מבטיחה פקקים שלא ברא השטן. נערכנו נפשית למעבר ארוך ומיגע ותכננו לצאת ממש מוקדם כדי להבטיח שנעבור בשעות האור ונספיק להתרחק מהמקום (גם בצד האמריקאי, אזורי מעבר שכאלו אינם מקום סימפטי).

ואז פגשנו את הצדיק.

כמו כל צדיק נסתר, הוא היה מחופש. מחופש למדריך תיירים של אוטובוס מלא אמריקאים מבוגרים. כשראינו את האוטובוס פורק אמריקאים, ניגשנו לדבר עם הנהג, לקבל קצת טיפים ועצות. הוא ליטף את העניבה שלו וסיפר לנו שזה פעם ראשונה שלו במקסיקו ואין לו מושג. בלובי של המלון, עמד מקסיקאי מבוגר, דובר אנגלית שניחמד תיירים, קיבל בסבר פנים יפות שאלות חוזרות ונישנות, תלונות על הסבון בחדר (יש לו פינות והוא כואב) ושאר תלונות זעירות והכל בסבלנות. פנינו אליו בנימוס בשאלה על חציית הגבול. הוא הקשיב, חייך ואמר:

- "אתם רוצים לחצות מסִיאוּדַד חוּאֲרֵז לאל פאסו, טקסס?"

- "כן", כך אנחנו.

- "זו תהיה טעות. חצו דרך סנטה תרזה!"

- "????", תהינו

הוא ביקש את המפה שלנו ובעט זול של מלון, שרטט כביש שלא קיים שמוביל למעבר גבול לא מסומן.

- "זה מעבר גבול קטן, חדש שמיועד למכוניות פרטיות. אין שם את הפקקים של הגדול והוא מהיר ונוח. סעו לשם"

בחיים לא שמענו על המקום, אבל הוא נראה מאוד בטוח בעצמו וזה נשמע הגיוני, אז למה לא?

בוקר עולה על צ'יוואווה. אני עומד בקומה ה15 של המלון שלנו ומסתכל, בפעם האחרונה להרבה זמן (אולי לא, מי יודע מה ילד יום) על זריחה מקסיקאית מעל העיר.

ארוחת בוקר, פרידה משתי פקידות הקבלה שהפכו לידידות המשפחה ויאללה, לדרך.

לאחר כארבע שעות נהיגה בכביש שחוץ ממשאיות חולפות לא ראינו בו כלום, האטנו למראה שלט קטן שהפנה אותנו מהכביש הראשי, ימינה, לכביש שנראה עוד יותר נטוש. השלט אכן הראה "סנטה תרזה" והסימנים היו כפי שנתן אותו צדיק גמור, אבל הכביש נראה מאוד נטוש.

כשאנו מסתכלים אחת על השני, לקחנו את הפניה.

הכביש הנטוש התגלה ככביש חדש ומעולה. הרצון לגמור עם הספיקות כבר והרצון להגיע לגבול גרמה לי להגיע למהירות שאפילו במקסיקו, היא לא חוקית. הכביש חלק, חדש, ישר עם ראות לכל כיוון, המנוע של המפלץ נוהם בשביעות רצון ואנו טסים קדימה לתוך המדבר.

פתאום, אחרי כחצי שעה של דהירה במדבר, צצים לפנינו בנינים ואנחנו מאיטים לגלות שהגענו אל הגבול.

אכן, תחנת גבול ואנו יוצאים במיומנות אל הביורוקרטיה המקסיקאית עם כל האזהרות לשים לב שכל מסמכי המכונית נרשמים נכון ושירשם, לדיראון עולם, שאנו הוצאנו את אותו המפלץ שהכנסנו בראשית אוגוסט למקסיקו. חותמות בדרכון, מסמכי המכונית נמסרים, נבדקים ומוחתמים. בחניה, קילוף מדבקת המכס מהשמשה הקדמית (השמש המיסה אותה אל תוך הזכוכית) ואנו עוזבים את מקסיקו לעמוד בתור להכנס אל ארה"ב.

החששות במפלץ שייכים בעיקר לנורית. היא חוששת שפקידי המכס ידרשו מממנה לפרק את יצירת המופת שלה, את תא המטען הדחוס בצורה מזעזעת, קופסאות הנעליים מתחת לרגלי הילדים וחצי קילו של אבקת מולה (שנתן לנו מרטין בביקורנו בביתו) ארוזה בתוך ניילון שבתוך קופסאת פלסטיק אטומה, שבתוך הסיר הקטן ביותר בסט סירי הקמפינג שלנו (מסביבו יש עוד שניים) שבתוך ארגז קרטון סגור. צריך וואחד כלב להריח את הצ'ילי שבפנים.

כשהגיע תורנו למעבר גילינו מה שהגששים אמרו מזמן: "אמריקה, ורסאנו!". מעבר גבול בדרייב-אין. לא יוצאים מהאוטו, והם לא יוצאים מהמיזוג. אתה מושיט את הדרכונים והרישיונות, מצלמות מקיפות את המכונית ופראיר אחד יוצא בחוץ עם מראה מתחת למכונית ועושה סריקה כולל הצצה פנימה. הילדים שיחקו את התפקיד ונראו כמו שצריך, בלי לריב ושקטים ו3 דקות אחרי שעצרנו בתחנת הגבול של סנטה תרזה, אנחנו חזרה בארה"ב

שני דברים שהיינו צריכים לעשות -

1. כיון שהיה לנו עדיין קליטה בטלפון המקסיקאי, לא רצינו להשאיר ל Telcel כסף במנוי שלנו וחייגנו ישירות לארץ במחיר מזעזע לדווח שחזרנו לזרועותיה של הידידה הגדולה של ישראל

2. העברתי את ההגה לנורית כי נוכחנו שהאינסטינקטים שלי בנהיגה במרכז אמריקה רק יסבכו אותנו בארה"ב (למשל, משא
ית שמאותתת שמאלה, לא מתכוונת שתעקוף אותה במהירות אלא יוצאת לעקיפה בעצמה ועוד כיוצא בזאת).

עצרנו לבורגר קינג במדינת טקסס (כך שניתן לומר שהיינו בטקסס ולוא רק ל40 דקות) והתחלנו לדהור מערבה כשהכוונה היא לשים את הראש בטוסון, אריזונה.

לאחר ארבע שעות וקצת היינו שם. מלון דרכים אמריקאי לשמחת הילדים ואנחנו בלב כבד התמקמנו בחזרה בחלום האמריקאי. לארוחת הערב יצאנו למסעדה מאוד מומלצת ע"י פקידת הקבלה עתירת הפירסינג (Olive Garden שהתבררה כרשת מסעדות פסאודו איטלקיות).

ישבנו בכניסה, מחכים לשולחן, מקשיבים בהשתאות לחבורת בנות טיפשעשרה אמריקאיות שמנמנות מדברות בטימטום על איך שיחת טלפון עם זו או עם אחרת היתה חוויה ששינתה את חייה ומנסים לעכל שלפני שעות היינו בעולם אחר, רחוק שנות אור בכל מובן שהוא. האוכל היה מגעיל (רק למבוגרים, הילדים קיבלו פיצות אמריקאיות עתירות בצק) ורק עורר את געגועינו למקסיקו שלנו.

נגררנו חזרה למוטל שלנו וצנחנו על המיטות באפיסת כוחות טוטאלית.

הנה הסבר קל לקוראנו בשפה האינדונזית שמתמצת את הסיפור כולו

רק כדי לסבר את העין, העפתי מבט על שני מעברי הגבול – זה שעברנו בו וזה שלא. הקו הצהוב בתמונות הוא הגבול היבשתי בין ארה"ב למקסיקו

כבר מהחלל רואים את הפקק באל פאסו (לתמונה גדולה של מעבר אל פאסו- כאן)

ואילו עוד בחלל רואים שאין נפש חיה בסנטה תרזה ( כאן לתמונת הלווין)