חוויה מסמרת שיער

פתאום, ראינו את פרידה קאלו, הציירת המקסיקאית המפורסמת.

ככה, הולכת ברחוב, נראית צעירה מתמיד.

אבל היא מתה ב 1954…

ופתאום ראינו שלמרות שהיא נראית כמו בפורטריט העצמי שלה יש לה גם שיער כחול. טוב, אם לא פרידה קאלו, אז נורית, שמאוד התלהבה הצטלמה איתה (נורית זוהי עם השיער הלא כחול). היא שאלה את הבחורה מה קרה ולא ממש הבנו את התשובה. אבל בכל זאת התרשמנו מההשקעה.
One night we saw Frida Kahlo, walking down the street.
looking young than ever
but then, I remembered that the famous Mexican painter died in 1954 and although she looked like herself in all of her self portraits, her hair was blue. This was too much so we approached the young lady and Nurith asked permission to photograph her. We could not understand what's the reason for the look, but we admired the effort put in

ואז ראינו עוד בחורה אחת, בשיער מרשים יושבת על המדרגות (בכיכר, ב Plaza de Armas) אחרי שמופע תופי האש הסתיים. איזה צרוף מקרים משעשע!
And then we saw another one, sitting on the Plaza de Armas stairs. What a strange Coincidence
On the way to the hotel we saw a third one. Following the saying "Two is a coincidence, three is a trend"! we tried to understand what is going on. Apparently there is a place where they do these hairstyles in one of the plazas every day.
This is how we discovered the show. which I think Nurith like most in the festival – a show called "Sienta La Cabeza" which I can try and Feeling the head"

בדרך הלאה למלון ראינו עוד אישה עם שיער מצחיק. שתיים זה צירוף מקרים אבל שלוש – זה כבר משהו מתוכנן. תחקיר קל גילה שיש עמדה שצובעים שיער, כל יום בכיכר מסוימת בצהריים. כך גילינו את המופע שאני חושב שנורית הכי אהבה (היא הייתה צריכה לכתוב את הפוסט הזה! ) – שנקרא, בתרגום נסיוני לעברית, מרגיש(ים) את הראש.

למחרת בצהריים ראיתי פתאום שתי נשים קרחות, לבושות משונה עם תסרוקת של מרוין ממאדים (Marvin the Martian) שאת תמונתו אני מצרף כאן (אחד האויבים המסוכנים ביותר של האנושות בכלל ובאגס באני בפרט)

At noon of the next day, walking in the center of Zacatecas I saw a strange view. Two bald women with Marvin the Martian head pieces were walking intently down the street. This is how we came to know  Brazilian Fafá Franco and Spanish Cécile Ribas who were escorted by DJ Mercurio (who is a Scotsman, Nick Prescott)
Each day the three perform their show "Sienta la Cabeza" where the girls pick volunteers from the crowd, bring them up on stage and do their hair. It's not a haircut or hair styling, but they create sculptures on people's head while music is played and the girls dance, laugh, flirt with the Audience and seem to enjoy themselves

אלו היו Fafá Franco הברזילאית ו Cécile Ribas הספרדיה. שתיים שהן גם אמניות וגם סַפָּריות. כל יום עלו על הבמה שלהן במקום אחר למופע של שלוש שעות בלווית מוסיקה שניגן DJ Mercurio (הלא הוא Nick Prescott הסקוטי). במופע שנקרא "Sienta La Cabeza" כשמוזיקה נעימה מפעפעת מהרמקולים, בוחרות הבנות מתנדבים מהקהל ובמשך דקות ארוכות עושות להם תספורת צבעונית עם המון תוספות ואיפור, רוקדות באמצע, מפלרטטות עם הקהל ומוציאות יצירות נפלאות תחת ידיהן. בכל יום שעבר ראינו יותר "יצירות" מסתובבות ברחובות (למרות שהאישה מהלילה הראשון התלוננה אחרי יומיים שנמאס לה לשמור על התסרוקת ובמשך מקלחת וחפיפה רצינית השמידה את מעשה האמנות).

כל יום הלכנו לראות אותן. אם לא כולנו אז לפחות נורית שעמדה מוקסמת וגם ניסתה להתקבל. כל פעם שהבנות סיימו עם מישהו הם פנו לקהל ואז זינקו עשרות אנשים וניסו להבחר. גם נורית רצתה אבל אני אחסוך לכן את התעוקה שמקורה במתח ואספר שלא הצליח לה.

אחד הנבחרים עובר נגיעות אחרונות בידיה של פאפה פרנקו

Nurith fell in love with the show and kept going back to see what they'll do next. She even worked up the courage to try and volunteer, but tens of other people had the same idea. Eventually, people were selected, brought up and were made much more colorful such as this guy

והנה הוא מיד לאחר שירד מהבמה – Chaco (או שם בסגנון זה) משמאל נראה כמו מצרי-מקסיקאי ולידו ויקטור רודריגז

On the right Victor Rodriguez and his friend the Mexican-Egyptian

וקצת קוצים בידיה האמונות של ססיל

Cécile spikes up the atmosphere

וכך זה נראה בסוף (מימין)

And on the right is the end result

גם ילדים זכו לעלות על הבמה, כמו המקסימה הקטנה הזו

Children were selected as well and got a treat too – like this cutie

זו לא סתם מספרה מאולתרת אלא מופע שלם שבו כל השלושה מקפידים על תלבושות, מוזיקה אלקטרונית נעימה, ריקודים ואינטארקציה שלמה עם הקהל

It's not just a hair salon, it's a party with where the three main participants dress in costumes, dance, flirt with the crowd, have a good time and work on people's hairdos

על ראשי המתנדבות הקונסטרוקציות הולכות וגדלות, מקבלות צבעים נוספים, אביזרים כמו עצי דקל קטנים, מכוניות, מטוסים, כדורים וכל חפץ אחר הנשלף ממזוודת קסמים גדול.

וליד הבנות די.ג'י מרקוריו מתאים את המוזיקה לפעילות ומדי פעם מעלה גם איזו דאחקה פרטית של שלושתם והבנות יוצאות במחולות.

יצירות השיער, בעזרת תרסיסים, קונסטרוקציות ברזל, חוטים ושאר טכנולוגיות עיצוב שיער מתקדמות, בזות לכוח הכבידה ועומדות לכל כיון אפשרי נושאות תוספות צבעוניות להפליא.

בכל מקום בעיר ראינו אותם, את הנבחרים, אותם אלו שעלו וקיבלו יותר ממה שתיכננו, כמו נער המרוצים הזה.

גברת מקלדת

והילדה ממאדים

ונורית?

למרות שעמדה למרגלותיהם במשך 3-4 ימים לא זכתה לעלות וכך חסכה מאיתנו את הדילמה – להמתין לידה למקרה שיבחרו אותה ואז אצלם אותה או להמשיך הלאה ולהשאיר אותה ולהצטער שלא הייתי שם לראות אותה עוברת טרנספורמציה…

Alas, Nurith was never selected although she stood and watched and waived and tried to get selected for 3-4 days – well, you can't win them all

האינדיאנים הביישנים – וויצ’ול

האיש הנחמד הזה נראה לכם מסתורי? האם הוא נראה כמו מישהו עז נפש, מורד כמעט? האם הוא נראה כמו בן לדת עתיקה אפופה חזיונות,קקטוסים הלוצינוגנים ואלים שהם חיות?

אז כן. הוא כל אלה, למרות שהוא עצמו איש נחמד שיושב ומוכר עבודות יד (Artesenia) על המדרכה בזַקָטֵקַס. התלבושת שלו ועבודות היד שהוא מוכר, מעידות שהוא שייך לקבוצה האתנית (שבט נשמע לא טוב) הנקרא ווִיצ'וֹל (Huichol או  Wixáritari שפירושו "האנשים" בשפתם שלהם). הוויצ'ול מונים כ 20,000 איש שרובם לא ממש נחשפים למקסיקו המודרנית והם חיים באזור ההרים של הסיירה מאדרה המערבית, מעבדים את האדמה בשיטות מסורתיות וחיים ממנה (אוכלים בעיקר תירס). חלק קטן מהם יוצא אל הערים למכור את עבודות היד המדהימות שלהם ולקנות את מה שצריך וכך מהווים שגרירים לתרבות מקסיקו של היום.

הוויצ'ול מעולם לא נכבשו – לא ע"י האצטקים, לא ע"י הספרדים ואפילו לא ע"י המקסיקאים של היום. אפילו היום יש להם שתי ממשלות – פנימית שלהם שקובעת את גורלם ואחת שפועלת מול השלטונות המקסיקאים. הם לא הומרו לדת הקתולית ע"י הספרדים ולמעשה שומרים את דרכי החיים והדת שלהם עוד מהתקופות שלפני בוא הספרדים. המנהגים שלהם (כנראה) משקפים את ההתנהגות של כל הדתות המרכז אמריקאיות כפי שהתקיימו לפני שהספרדים באו וחירבו את הכול. כמובן שלאוזן המערבית (כמו שיש לי ולכם) הכי מושך הוא השאמאניזם של הוויצ'ול שמשתמש בקקטוס הפֵּיוֹטֶה שגורם להזיות ולחזיונות.

כל שנה, יוצאים נבחרים למסע רוחני וגשמי לרמות המדבריות הגבוהות של מקסיקו לחיפוש של פיוטה. הם עוברים טקסי טהרה ויוצאים למסע רגלי, מעין עליה לרגל למרחק של 500 ק"מ, כשהם נושאים איתם מים ואוכל. כשהם מגיעים  הם עוברים טקסים נוספים כהכנה לחיפוש הפיוטה. השמאן שמוביל אותם מעביר אותם למצב תודעה אחר והם מוכנים. הם מוצאים קקטוסים של פיוטה שאותם הם קוטפים במיומנות, כדי לא לפגוע בצמח. חלק גדול נצרך באדמות המקודשות וחלק מיובש ונישא חזרה למקומות הישוב שלהם. עדויות חדשות של ארכיאולוגים ואנתרופולוגים מעידת שהפולחן סביב הפיוטה נערך כבר כ 3,000 שנים – כך שהשמאנים של הוויצ'ול היום ממשיכים מסורת ארוכה (המקור הוא כאן). בציניות אני יכול לציין כמה דתות שסובבות סביב אלכוהול, עוד חומר "קדוש", אבל למה לרדת לרמה הזו?

פעם המסע היה לוקח כ 3 חודשים ברגל, אבל היום הם נוסעים חלק גדול מהדרך במשאית אז זה לוקח רק חודש. עם השנים נתיב העלייה לרגל של הוויצ'ול נחסם בחוות, גדרות, חומות, כבישים מהירים והם נתקלו בבעיות אבל הרבה מאוד אנתרופולוגים, חוקרים ושאר אנשי מדע החלו להתערב ככל שיותר למדו על התרבות המרתקת הזו וטיפין, טיפין הנתיב נפרץ למרות שהפיתוח מאיים על אדמות "הצייד" של הוויצ'ול גם היום.

האינדיאנים של הוויצ'ול לא ממש מוכרים למערביים אבל בכל זאת אולי אני אצליח למצוא איזה הנהון אם אזכיר את הספרים של קרלוס קסטנדה. דון חואן של קרלוס קסטנדה, וסיפורי הפיוטה שלו מבוססים (יש האומרים לקוחים ישירות) מעקרונות האמונה של הוויצ'ול ומהטקסים שלהם. כנער צעיר קראתי חלק מהספרים (עד שהחלטתי שהם חוזרים על עצמם) ודי הוקסמתי מכל הסיפורים על תרבות הפיוטה. ברגע שעשיתי את הקישור בין הוויצ'ול לבין אותם הסיפורים, פתאום הם תפסו נפח הרבה יותר גדול, מרשים יותר מקבוצת אינדיאנים בעלי כישרון אמנותי מרשים.

לוויצ'ול יש אמנות מדהימה. אין זו אמנות לשם אמנות אלא אמנות לצורך יצירת חפצים דתיים ועיטורם בסמלים חשובים לוויצ'ול (סמלי פיוטה, איש הצבי, סבא אש). הם יוצרים עבודות מאוד צבעוניות במשטחים המרוחים בדונג ואז הם מדביקים עליהם חוטי צמר או חרוזים זעירים ליצירת הצורות. עם החשיפה שלהם לעולם החיצוני החל להיווצר ביקוש לחפצים שלהם ולכן הקהילות מייצרות חפצים שנציגים של הקהילות יוצאים ומוכרים בערים במקסיקו.

עכשיו חזרה אלינו, ולוויצ'ול שלנו (בכל זאת, זו לא שעה היסטורית עם הפרופסור הר-סגור, אלא בלוג מגוייס לכוונה אחת, שאותה כבר שכחתי מרוב פוסטים).

אנחנו נתקלנו בוויצ'ול ובחפצי האמנות שלהם עוד בטקילה ובגואדלחרה, עוד בתחילת אוגוסט (ותחילת דרכנו במקסיקו – נראה כאילו עברו 22 מיליון שנה מאז). ראינו אינדיאנים לבושים בצורה שלא הכרנו וכל מיני צמידים ושרשראות יפיפיים מחרוזים שבא לך לבכות מכמה עבודה שזה לוקח. נאמנים לתפישה (המעוותת!!!) של אז שלא קונים כלום, שריד לתרבות הOutlets האמריקאית שזה עתה נמלטנו ממנה הנחנו שנראה כאלה עוד הרבה ופשוט בדרך חזרה נשלים את מה שחסר. אבל במקסיקו, אפשר ביום אחד לעבור מאזור אחד למשנהו ולמצוא תרבות אחרת לחלוטין של מקומיים, עבודות יד שונות, אוכל שונה, מוזיקה אחרת – זו ארץ של גוונים משתנים ועושר עצום של תרבויות – ברגע שעזבנו את גואדלחרה – לא ראינו וויצ'ול (לא שידענו שקוראים להם כך) או משהו מהעבודות שלהם.

ונורית חיפשה.

היא באמת חיפשה את צמידי החרוזים האלה אבל לא עזר.

אפילו כשראתה בטאוטיהואקן זוג עם צמידים כאלו היא נגשה אליהם לחקור אותם איפה השיגו את הצמידים (התשובה היתה בחנות גדולה במקסיקו סיטי שמביאה חפצים מכל רחבי מקסיקו – לא ממש עוזר).

ואז ראינו אותם בזַקָטֵקַס, את האינדיאנים וכל עבודות היד שלהם. את כל מה שסיפרתי למעלה, למדתי אח"כ משיחות איתם, ובעיקר מ Museo Huichol המוזיאון של הוויצ'ול שמתעד, מספר ומשמר את התרבות המרשימה הזו שלא ממש השתנתה מאות שנים.

ביום שטיפסנו על Cerro de la Bufa, אחרי הביקור במכרה והרכבל התחלנו לראות אותם. על הטיילת שעל ההר הצופה אל העיר היו שמיכות ונשים שמכרו עבודות יד שמיד נורית החלה לבדוק. נשים בעלות תווי פנים מוכי שמש בלבוש מסורתי, צבעוני ונקי ומטפחות ראש. הנשים בקושי דברו ספרדית ומי שניהל את המשא ומתן היו ילדות צעירות שתרגמו הלוך ושוב. הנשים גם נרתעו מכל נסיון שלי לצלם אותם, אפילו כשקנינו אצלן שרשראות (סחר חליפין מקובל בכל מקום – קניתי ממך ואני רוצה גם לצלם אותך בידיעתך). הן ממש לא רצו עימנו שום מגע והיו לא ידידותיות בעליל. נאמר לנו שהם מאוד נעלבים כשמנסים להתמקח עם הוויצ'ול לעומת כל מי שפגשנו עד כה שהתמקח איתנו בשמחה. אצל הוויצ'ול מחיר הוא מחיר והם יודעים את הערך של עבודות היד שלהם.

בעוד שהנשים לאורך כל הדרך היו מאוד סגורות, דווקא הבחור הזה, דיבר ספרדית מצוינת, היה חייכן ומאוד פתוח לדיונים (ואפילו להתמקחות, כפי ששמענו לחרדתנו תייר מקסיקאי שפתח בהתמקחות אגרסיבית שלא הייתי מעיז לנסות). הוא לבש את כל הבגדים המסורתיים (אצלם, כמו הטווסים, הזכרים יותר מקושטים) והסכים שאצלם אותו לאחר שרכשנו ממנו כמה פריטים.

גם הבחור הזה, שראינו עובד ברחוב, בין כל הדוכנים שהוקמו לפסטיבל. עם מחט הוא אסף חרוזים והטביע אותם על משטחית שציפה בדונג. בהיותנו תיירים, התלהבנו ממסכה מודרנית לחלוטין שצופתה בטכניקה המסורתית של הוויצ'ול. כן, זה לא נורא אותנטי כמו מסכות אחרות שראינו, אבל זו היתה מאוד יפה והבחור היה ממש נחמד אז גם ממנו קנינו (במקום תיאור של הוויצ'ול ומסורתם זה הופך להיות רשימת מצאי של חפצי אומנות שקנינו).

אח"כ למדתי שהוא עיטר את הלטאות בסמלים מסורתיים של הפיוטה ושל איש הצבי המקודש לוויצ'ול.

ביום שלמחרת פקדנו את מוזיאון העדה. יש שם אוספים מרתקים של צילומים שצילמו אנתרופולוגים וצלמים שהורשו להצטרף לקהילות הוויצ'ול הסגורות ולפני כמה שנים אף הורשו להצטרף למסע החיפוש של הפיוטה. את הצילומים לא אוכל להראות אבל מה שכן אפשר הוא העבודה הענקית התלויה במבואה. עבודת חרוזים מסורתית עם כל הסמלים והסיפורים הקדושים לוויצ'ול.

כמה גדול? הנה אוהד למטה. זה די גדול…

כמה פרטים מהעבודה

הכל עשוי מחרוזים בגודל זעיר שהונחו ביד אוהבת, זה לצד זה

והנה אחד מהדמויות שהוויצ'ול דווקא מנסים להחביא מרוב בושה – תיירוס לובשוס כובע. אני חושב שבסתר ליבה נורית שמחה שלא רציתי לקנות גם את כובע הוויצ'ול הזה עם נוצות של נשר (הוא שוקל המון). במחשבה שנייה, לא רק בסתר ליבה היא חשבה על כך…

מה נותר לנו? עוד שתי הופעות וממשיכים.

אחי, מצחיק

למי ממאזיננו שהצטרף זה עתה, אנו נמצאים בעיר זַקָטֵקַס בצפון מקסיקו, נהנים גם מהעיר היפיפיה הזו וגם מהפסטיבל השישי לתיאטרון רחוב שנערך בעיר.

אחרי נפילה קלה בבחירת המופעים, הפעם אספר על מופע שהביא דמעות לעיני. אם שני הילדים נקרעו מצחוק מההומור הפיזי (ולא הבינו מילה), נורית צחקה למרות שהבינה רק קצת ואני הגעתי למצב של דמעות (והבנתי כמעט כל מילה) – כנראה שהאחים פַּמְבַּאזוֹס אכן יודעים את העבודה.

אחים הם רק על הבמה אבל הם הדגימו בצורה נפלאה מה זה מופע רחוב מושלם – שליטה בקהל ומינימום של אביזרים. לכל אחד יש את מופע הרחוב שהוא זוכר, מנחלת בנימין בצהרי שישי, מרכז פומפידו בפריז, בקובנט גארדן בלונדון וכו'. אלה בשקט נכנסים לרשימה שלי

אז מה היה לנו? שלושה חבר'ה מברזיל ואורוגואי, במופע ששמו הוא משהו כמו מבחר מוטציות (או משהו בסגנון, אם מישהו יכול לתרגם טוב יותר – אדרבא – אני אשמח לתיקון)

After a small disappointment from our last show selection in the Zacatecas 6th street theater festival , this time we've struck solid gold. The name of the show did not give us any hints to the fact that we are about to witness a tear-jerker comedy

התמקנו מספיק זמן מראש וישבנו לחכות מול מסך כחול. יושבים ומחכים עד שלפתע יצא מאחורי הפרגוד אדם הנראה חצי מרסל מרסו וחצי צ'ה גווארה, אוחז גיטרילו קטן ביד ומנגן. כך התוודענו לפרנסואה סוזוקי (השם האמיתי לא שמור במערכת) שהיווה את הצד המוזיקלי של המופע.

Catching a front row seat on the floor, we waited, looking at a blue curtain, not knowing what to expect until a man stepped out, looking half Marcel Marceau and half Che Guevara and started playing on a small guitar. This is how we've met François Suzuki (real name is not held in the office)

מיד לאחריו פרצו לחיינו האחים (עלק, אחים) ווילסון וקינגסטון, הלו הם האחים פַּמְבַּאזוֹס שהציגו את עצמם, הבטיחו הבטחות מקיפות לגבי 45 הדקות הבאות ונעלמו מאחרי הפרגוד
After François Suzuki warmed up the audience, the two Pambazos brothers jumped out of the curtain to introduce themselves – Wilson and Kingston. After promising great things in the next 45 minutes the disappeared again

נעלמו ומיד הופיעו התאומים הסיאמים סַארְלַנְגָה (כל השמות – הם המציאו, באמת, לא הייתי טורח להמציא את כל אלו). התאומים רקדו וכל הזמן רבו כי כל אחד התאהב במישהי אחרת מהקהל ולא הצליחו להסכים עד שבחרו להם אהובה מקובלת מהקהל והזמינו אותה לרקוד טנגו לצלילי האקורדיון של הנגן המופלא פרנסואה סוזוקי.

As soon as the disappeared, the Sarlanga Siamese twins appeared (all the names are theirs, I would have come up with less stranger names). The twins talked and tried to court damsels from the crowd but could not agree on anything and got crossed all the time

העלמה הנבחרת הייתה ממש חמודה ושיתפה פעולה כשחקנית מבטן ולידה, מתקשה להדוף את החיזורים של התאומים כשכל אחד דרש את תשומת ליבה ביחוד בריקוד הטנגו כשפרח בין שפתי האחד.

Finally, a girl was chosen from the crowd, a real natural which participated with grace. The twins tried to court her and she had to play them as not to insult the Siamese twins

ולבסוף כדי להרשים את העלמה הם נאלצו לעשות כמה להטוטים עם סכינים (כל אחד עם יד אחת, הסכינים נראים חדים… ). היא אכן התרשמה, נישקה את התאומים וירדה לקול תשואות הקהל ועימה גם התאומים. רק פרנסואה נשאר, מנגן עד שנסדיר את הנשימה.
Eventually, the only way to impress their love, the twins had to pull out the knives an start juggling. She got impressed, gave them a kiss and
stepped down, with all the crowd cheering. The twins stepped down soon afterwards, leaving François to entertain us and let us catch our breath

המערכה הבאה במופע היתה של הצמחים הטורפים. האחים עלו ופרחו כצמחים טורפים כשפרנסואה השקה אותם. כשגמרו להתפתח החלו הצמחים להלך אימים על הקהל, נוהמים ומפחידים
The next act was of the carnivorous plants. The brothers returned, dressed as carnivorous plants and François had to water them into full growth. Grown, they walked, roaring and intimidating (they are, after all carnivorous plants) the crowd

וכמו כל זוג צמחים טורפים, הם המשיכו ללהטט עם אלות פרחוניות

And as usual as it is with carnivorous plants, they resorted to juggle flowered clubs

המופע הבא, אחרי שירדו לקול תשואות הקהל היה של המאלף העשוי ללא חת, לַאלוֹ לַאטִיגוֹ והארנב הטרנסגני (Transgenic Rabbit, כזה מין ארנב שהגנים שלו הם תרכובת של שני גזעים – אדם וארנב). לאלו הסביר שהארנב מאוד מסוכן (הארנב אכן היה מפחיד) ולכן הוא קשר אותו ונשא שוט להגן על עצמו והקהל. הוא הסביר שהארנב הוא מטוסון, אריזונה (או כמו שאמר בספרדית – טוּקְסוֹן, אריזוה) והוא תוצר של ניסוי אטומי שיצר ארנב קטלני במיוחד.

The next act was an act with fearless animal trainer, Lalo Látigo and the fearsome transgenic rabbit  – a wild and dangerous rabbit. created from a nuclear test in Tocson, Arizona. The rabbit has to be kept chained to the safety of the crowd.

שוב, כהרגלם יצאו השניים לחפש מישהי שתעזור ומצאו בחורה שקיבלה את המשימה לשמור על התינוק של הארנב – שמרטפית שקיבלה כיסא במרכז "הבמה"

The two set out, again, to look for a female volunteer. This time she needed to keep an eye on the transgenic baby that the rabbit had

הארנב מפגין אומץ והמאלף לַאלוֹ לַאטִיגוֹ מפגין יכולות עם השוט. לקח זמן וכמה נסיונות (קשים ומרים לארנב) והמשימה הושלמה (שוב למצהלות הקהל).

After making sure that its baby is safe with a beautiful babysitter, the  rabbit and the the trainer were ready to try Lalo Látigo's whip capabilities. The rabbit was trembling and
Lalo almost hit him with the whip, but eventually he succeeded popping the balloon with the whip while scaring the hell out of the trembling rabbit

מיד לאחר שהארנב נרגע יצא המאלף לַאלוֹ לַאטִיגוֹ, לחפש מתנדבים (שלא קיבלו ברירה כל כך ונודבו מיד). המשימה היתה פשוטה. על הארנב הוטלה המשימה לקפוץ דרך חישוק מעל לקבוצת אנשים.

As the rabbit was calming down, Lalo went looking for volunteers, this time to aid the rabbit in his next mission – he was to jump through a hoop and over a group of people

הוא אכן עבר, דרך החישוק כמו שהם הבטיחו

And he actually did it

לבסוף ירדו השלישיה (הארנב, המאלף והשמרטפית השווה)

All good things come to an end and the Transgenic rabbit along with trainer Lalo Látigo and beautiful babysitter leave the stage

הדרן, השתחוות (עם שתי בחורות שזה עתה נבחרו מהקהל… )
Encore, with two freshly selected girls from the audience (I think that by now you've understood the principle of getting more young girls to participate)

ופרנסואה חותם לנדב על התוכניה של הפסטיבל (גם אחד האחים חתם לו)

François is giving Nadav an autograph on the festival program

אמנם לא אני צילמתי אבל האחים עצמם העלו את הסרט, לפיכך אחרוג ממנהגי לכלול תוכן של אחרים והנה הסרט

I did not tape this film, it was uploaded to the web via the brothers themselves, so I'll change my usual conduct and include it here

ניסיתי.
באמת שניסיתי להראות ולהעביר את הצחוק והוואוו, אבל אין לכן ברירה – צאו לדרך, חפשו ארנב אחד גבוה ומאלף קרח – שבו ותהנו כל רגע.

זהו, תם עוד יום. מחר נצא לעקוב אחר אחת מקבוצות האינדיאנים הכי מסתוריות – הויצ'ול.

קוליאס, קוליאס וניקולאס

זו הופעת הרחוב הראשונה שראינו היום במסגרת פסטיבל תיאטרון הרחוב של זקטקס. מופע שנראה מעניין על הניר, אבל איך לומר זאת, לא התחברנו אליו.

נעשה את זה רשמי: שם המופע – קוליאס, קוליאס וניקולאס. יש כאן משחק מילים כי קוליאס זה גם זנבות בספרדית ואכן אחרי כמה דקות הבנו למה.

The first show we saw today, part of the Zacatecas street theater festival was Colás, colás and Nicolás. The latter two are names and the first one means tails
(later on we understood why)
It was a nice show, looked interesting in the festival brochure, but I can tell you that the show just didn't clicked for us
A Mexican band performed, some playing various instruments and told the story of Nicolás who is in love with Colás but can't find it in heart to tell her and everybody is helping him and her, or something along these lines

להקת מקסיקאית שהעלתה מחזה מאוד צבעוני עם תזמורת שכל פעם חבריה עולים ומבצעים תפקיד. הם שילבו פנטומימה ודיבור ושירה ואפקטים פשוטים (תראו למטה) וזה היה חינני. הרעיון עד כמה שהבנתי אותו הוא סיפור על ניקולאס, שמאוהב בקוליאס אבל לא מצליח לומר לה את זה.

זהו ניקולאס

That's Nicolás

ואלו הן קוליאס (מימין, עם כל המטפחות) וחברה (זאת עם הצמות והמסכה)

That's Colás (on the right) and a friend

כל הלהקה המופיעה באותה כיכרונת שם עצרנו עם האילים המתופפים

That's the whole group performing in the same small plaza where we stopped with the drumming rams

אני הקשבתי לסיפור המחזה (שלא היה כזה מסובך) אך למרות לחישות הבמה שלי, הילדים ונורית לא הבינו מה קורה ודי מהר איבדנו כולנו ענין, עד שהחיות החלו להכנס לסיפור. בנקודה מסוימת, ניקולאס מיואש ואז התרנגול פונה אליו. השחקנים פשוט משכו מטפחות שהיו עליהם ויצרו חיות שהשתתפו בסיפור. הנה התרנגול, על רגליו הצהובות

We gradually lost interest in the show and then the performance took an interesting turns. Animals were added into the plot, farm animals. The performers took bandanna and created animals the were woven into the plot. Here's the rooster that aided Nicolás

והחתול שמיעץ לניקולאס

This is a cat that talks to Nicolás, but soon afterwards we retreated silently due to lack of interest (sorry guys) and ran to catch a good place for the next show. I can tell you now that this was a good decision

באמצע המופע, ביצענו נסיגה שקטה לאחור ובלי להסתכל לאחור, הלכנו הלאה, להתמקם למופע הבא. אקדים מכה לתרופה ואומר שהבא היה שווה את ההמתנה.

העיר בורוד

מילים ולחן: איתן אלקין ונעמי שמר נעמי שמר ואיתן אלקין

אִם תִּרְצִי שֶׁאַרְאֶה לָךְ אֶת הָעִיר בְּוָרוֹד
בּוֹאִי וּנְטַיֵּל בָּהּ עַל אַבְנֵי מְרְצֶפוֹת
דוֹם נִישָא אֶת עֵינֵינוּ לַיּוֹנִים שֶׁעָפוֹת
אִם תִּרְצִי שֶׁאַרְאֶה לָךְ אֶת הָעִיר בְּוָרוֹד

זַקָטֵקַס היא העיר בורוד. הבוקר התעוררנו לאחר ריצת הלילה בעקבות האילים המתופפים ויצאנו לעיר, והפעם בתפקיד תיירים רגילים.

זקטקס היא העיר הקולוניאלית האחרונה שלנו בדרך. מכאן עוד עצירה אחת ויאללה לארה"ב. בחרנו אחלה של מקום לסיים בו את פרק הערים הספרדיות, באחת משְכִיוֹת החמדה של מקסיקו – זַקָטֵקַס.

העיר נוסדה ב 1548, שנתיים לאחר שנתגלו מכרות כסף עשירים במיוחד במקום. המכרות הניבו עושר רב שנתן לעשירי העיר הספרדים את האפשרות לבנות עיר לתפארת. העיר העתיקה נבנתה מהאבן המקומית בעלת הגוון הורוד, בין סמטאות מתפתלות במעלה הגבעות וכך קיבלנו מקום יפיפה שבו, מאחורי כל פינה יש עוד הפתעה.

ממש ליד המלון, בדרך למכרה "עדן", עברנו דרך כנסית סנטו דומינגו על מגדלי הפעמונים שלה

Zacatecas is the pink city of Mexico. One of the jewels of colonial architecture. The city was found in 1548, two years after the spanish found sliver rich mines in the area. The riches brought up from the mines helped build a magnificent city out of the local pink stone

במרכז העיר העתיקה עומדת לה הקתדרלה (חדי העין והזכרון בינכם יזכרו בה מהפוסט הקודם), אחת המפורסמות ביותר במקסיקו. בנימה מקצועית ניתן לומר שזו הדוגמה הנפלאה ביותר לסגנון הבארוק המקסיקאי. בנימה פחות מקצועית ניתן לומר שזו דוגמה נפלאה לקיטש מטורף בסטייל של עוגת חתונה עם 80 קומות. אין סנטימטר אחד בלי שלושה פיתוחים ושני קדושים. בין אם אוהבים אותה או לא, הקתדרלה מאוד מרשימה מבפנים ומבחוץ.

Zacatecas' most famous feature is its cathedral. Some will say that the cathedral, one of Mexico most famous ones, is the finest piece, the utmost example of Mexican Baroque. Some will say that this is the finest example of kitsch meeting an XXL wedding cake. Either way, the cathedral is very impressive, both outside and inside

אחד מהגדולים במכרות העיר, מכרה "עדן" (El Edén) סגר את שעריו לאחר הצפות חוזרות ונשנות ובשל התקרבות העיר למכרה. לפני שנים שופץ ונפתח לקהל הרחב.

El Edén is one of the largest silver and gold mines which closed its gates due to repeated flooding and the fact that the city got closer. Years ago, it was re-opened as a tourist attraction

טיול למכרה הוא גם מכרה אושר לאוהד ונדב. האושר רק גדל כאשר כולנו קיבלנו כובעי מקלחת וקסדות כורים צהובות – כמנהג עדות בוב הבנאי. ליבם הצעיר לא יכול היה להכיל את האושר כשגילו שאנו יורדים למכרה על גבי רכבת כורים קטנה. יש לנו רשימה פשוטה:

1. קסדה שווה
2. מכרה (שזה כמו המון מערות רק שווה יותר)
3. רכבת שנוסעת במנהרות

כל אלו – שמחה גדולה

A trip to the mines is sheer joy to Nadav and Ohad. Adding the fact that they got hard hats (like Bob the builder) means more joy. If we factor in the fact that to get into the mines we have to ride a small miner train – both of them, bless their heart, were overwhelmed with joy

בפנים האוירה התקררה. המדריך דיבר רק ספרדית ודי מהר ואני קצת התקשיתי לעקוב אחריו אבל בשלב זה של טיולנו, אנחנו כבר לא ממש צריכים אותו. לכל מקום משתרעות מנהרות צרות ונמוכות שפעם ארחו כורים אינדיאנים שעבדו עבודת פרך להוציא כסף, זהב ושאר מינרלים מבטן האדמה. ניסיתי מדי פעם להתחבר לסיפור של המדריך, על הילדים שעבדו במכרה זוחלים במנהרות הקטנות יותר, על הסכנות של טביעה במכרה שהתמלא מים כל הזמן, על תוחלת החיים הנמוכה של הכורים אבל המכרה של היום סטרילי מדי, מואר בתאורות יאפיות של סגול וכחול עם שבילים סלולים ונינוחים וחנויות במעבה האדמה – רחוק מדי מהדימוי שהמדריכים מנסים להעביר.

When we entered the atmosphere cooled down. The guide was speaking rapid spanish but at this stage we didn't bother with him. Everywhere there are tunnels and shafts where once indigenous miners and children slaved to free the earth of gold, silver and other minerals. I tried to connect to the stories on the kids crawling in tunnels, too small to stand in, the ever-existing danger of drowning in the water flowing into the lower tunnels, on the short life span, but the sterile mine, with its ambient lighting, paved walkways and underground shops was too disconnected

לפני שנים היינו במכרה פעיל בפּוֹטוֹסִי שבבוליביה, שם עדיין, ראינו אינדיאנים רצים עם שקי יוטה מלאים ב 30 ק"ג אבנים ומטפסים 5 מפלסי מכרה כדי להטיל את האבנים בחוץ ולחזור. גם אנחנו זחלנו בבוץ ויותר התחברנו לסבל האנושי שבחילוץ מינרלים מהאדמה – אבל לא כאן. עובדה מקרית ומשעשמעת היא שפּוֹטוֹסִי בבוליביה וזקטקס במקסיקו היו המקור העיקרי למתכת הכסף ממנה טבעו מטבעות ספרדים. טוב, אולי זה משעשע רק אותי.

Years ago, we were in a mine in Potosí, Bolivia, where we had to crawl ourselves, among indigenous  miners carrying 60lb jute sacks full of stone through 5 levels of a mine. There we connected to the inhuman  work of the miners, but here, not really

אבל אם נניח לרגע את הפילוסופיה בצד, במקום בטוח שלא תיפול באיזה פיר ישן, זה היה נחמד – הילדים התרוצצו והסתכלו בכל מקום וגם אנחנו התרשמנו, כאן במרפסת מעל חתך אלכסוני ענק שיורד עד לתחתית המכרה המוצפת מים שנשאבים כל הזמן החוצה. עדיין ניתן לראות עורקים של מתכות כגון כסף בקירות, לא בכמות מסחרית אבל רואים קוים מבריקים החוצים את הסלעים.
Putting all the philosophy aside, we enjoyed the visit in the mine. The kids run around in the dark tunnels, looking for interesting stuff. You can still see silver veins crossing the rock walls around, not enough to dig out, but enough to see how it looks like. Nurith and Ohad climbed down to a porch which extends over a chasm that leads to the bottom of the mine which is full of water (which are being pumped out all the time)

בגומחה קטנה במכרה יש מזבח ועליו צלמית של הבתולה מגואדלופה – הפטרונית של הכורים המגינה עליהם.

In a small niche stands an altar with the Virgen de Guadalupe, the patron saint of miners

את האטרקציה הגדולה ביותר של המקום ראינו מבעד לשער נעול. מכרה "עדן" מתפאר במועדון הריקודים הנמצא המפלס השלישי של המכרה. לטענתם, זהו הדיסקוטק היחידי בתוך מכרה אמיתי בכל העולם (השימוש במילה דיסקוטק כרגע חשפה את גילי). גם אלפרדו ונטשה, החבר'ה שפגשנו בגואנחואטו סיפרו לנו על המקום. צריך להזמין מקום מראש, לרדת ברכבת לתוך האדמה ושם יש מועדון עם מערכות תאורה וקול מתקדמות – כנראה כי אנחנו לא נגיע הפעם לשם. לטובת הקלאברים שבין הקוראים, הנה כמה תמונות שלקחתי מהאתר של המכרה (כן, היום, גם למכרה יש אתר)

The mine's greatest attraction is a dance bar found in the third level of the mine. "El Edén" boasts as the only club in a mine , in the whole world. We did not get to see it, only through a closed gate but as a service to clubbers among the readers I present a few pictures taken from the official mine site (yes, nowadays even mines have Internet sites)

וזה האור בקצה המנהרה

And then there was tunnel and they went towards the light

יצאנו מהפתח העליון של המכרה על מנת ללכת עוד 500 מטר לאטרקציה הבאה שבכלל קרעה את הילדים משמחה (אבל גם אני ציפיתי לכך ואני בטוח שנורית תשמור פאסון אבל גם היא גם ציפתה). מהפתח העליון של המכרה מוביל רכבל (או Teleférico בספרדית) אל פסגת הגבעה החולשת על העיר – Cerro de la bufa ( הפירוש המילולי של la bufa הוא נאד יין וכנראה מישהו שגמר נאד יין הסתכל על צורת הגבעה והחליט לקרוא לה ככה – אני לא ראיתי את הדמיון)

We left the mine through the upper opening and walked a minute to the next attraction of the day, the one the kids and even myself waited for – the fantastic cable car (El Teleférico , in Mexican) that leads from the upper side of the town to the peak of the hill dominating the Zacatecan skyline – Cerro de la Bufa (la bufa is a wineskin which is what the guy that named the hill had before the naming activities as I did not see the resemblance

הרכבל משייט לאיטו מעל העיר, ונותן הזדמנות מופלאה לראות את העיר מלמעלה (הוא עבר בּוּל מעל המלון שלנו – זה יהיה שימושי בימים הקרובים… ). לטובת מאזיננו הותיקים צבעתי את הרחוב הראשי העובר לפני הקתדרלה, היכן ששאטנו כל ערב בעקבות תופי האש – כולל את ה Plaza de Armas – אותה רחבה ששימשה נקודת סיום לריצה הזו ותהווה נקודת הופעות גם בימים הקרובים. אפשר לראות שסביב הקתדרלה, רוב הבינינים הקולוניאלים הם אכן ורודים וא"כ העיר המודרנית משתרעת אל האופק (יש כ 130,000 איש בעיר)

The cable car rolls slowly over town and we get a wonderful view of it from above. For the the benefit of the listeners, I painted the main road green, the same place we were running after those rams with drums the other night. You can see the cathedral from above and notice the pink town around it but as the town extends to the horizon it becomes a modern town with about 130,000 people living in it

הנה אנחנו, שם בחלון של הקרונית!!!

Look, here we are, there in the cable car

פורטרט משפחתי על Cerro de la Bufa

A family portrait on top of the Cerro de la Bufa

כמובן שגם לגבעה זו יש חשיבות היסטורית. מה חשבתם? שזו סתם גבעה גבוהה מעל עיר ורודה? נראה לכם?!
ביוני 1914, הוביל הגנרל פרנסיסקו "פאנצ'ו" וייה (Francisco "Pancho" Villa, פאנצ'ו הוא כינוי חיבה לפרנסיסקו כמו בוב לרוברט) את חיילי הדיויזיה הצפונית לקרב העקוב ביותר מדם, מכל הקרבות של המהפכה המקסיקאית (מקסיקאים נגד מקסיקאים, לא מלחמת השחרור של מקסיקו מהספרדים). זקטקס הוחזקה בידי כוחות ממשלת הרודן הוארטה והיתה מקור המימון העיקרי שלו כיון שבעיר הופק רוב הכסף שנכרה מסביבה. חיילי המורדים של וייה (שהיה דמות מאוד ססגונית) טיפסו על המורדות התלולים לכבוש את הפסגה. בקרב נהרגו כ 7000 חיילים וכ 5000 נפצעו (אף אחד לא ספר כמה אזרחים נהרגו). לזכר הקרב יש אנדרטה ומוזיאון על הפסגה. באנדרטה מונצח הגנרל פאנצ'ו וייה על שפמו ועל סוסו – אחד מגיבוריה של מקסיקו (הגנרל והשפם, לא הסוס).

Cerro de la Bufa  is not just a hill. No Sir! It has a historical importance! In June 1914 the soldiers of the División del Norte, were led by General Francisco "Pancho" Villa (Pancho is a nick name for Francisco, like Bob for Robert) to take the hill from the hands of the government troops in what became the bloodiest battle of the Mexican revolution (not the one against Spain, the other one). Zacatecas was considered impregnable and being the biggest source of silver in Mexico it had great importance. Pancho Villa's troops had to climb the steep hill to take the town. To commemorate the battle a museum and a monument were erected at the very top of the hill.

The monument shows Pancho Villa, his mighty moustache and might horse. Nowadays he is considered one of Mexico's heroes (Pancho, not the horse).

נדב התרשם מהסיפור

Nadav was impressed with the story

האמת שלא הכול ידוע על אותו קרב. ישנה תמונה המנציחה 3 מאותם חיילים של הדיויזיה הצפונית, תמונה ששימשה אח"כ לפוסטר של מבוקשים:
(דרך אגב, יש כאן גרסא גדולה יותר)

Not everything is known about that battle. There was a poster which captured three of these División del Norte soldiers, a picture which was used in Wanted poster.

You can see a larger version of that poster here

אה?

משכנע, לא?

אני בטוח שלרגע אחד שוכנעתם!

מה? לא???

באסה, ידעתי שתשימו לב שמכונת היריה הזו לא הייתה ב1914 והדגם הספיציפי הזה הוא מ1921. אסור לסמוך על אחרים באביזרים הללו!!!

כשעלינו ברגל במעלה השביל שהוביל לאנדרטה, פגשנו איש נחמד שנתן שירות לתיירים כמו שראינו במיליון מקומות אבל הפעם, הפעם אנחנו היינו במצב הרוח המתאים וגם היה שיתוף פעולה מצד כל הצדדים המעורבים (אוהד במיוחד). האיש אמנם צילם אותנו בפולארויד אבל קיבלנו רשות לצלם וכך נורית צילמה אותנו. הוא התאים לנו את כל האביזרים וצילם

What? It didn't fool ya? well I knew that this machine gun would  betray us! Savvy people, like the readers of this blog would know that this machine gun did not exist in 1914 but entered service only at 1921

When we walked up the hill to the monument, we saw this guy with a camera and all the props. Being tourists we knew what we had to do so we got dressed, he snapped a Polaroid and Nurith took the following picture

הנה תמונת המקור וכאן תוכלו לראות אותו בגודל רציני יותר. אני מתחיל בקרוב לקבל עבודות פוטושופ לאור הנסיון המצטבר

Here's the original photo and here is a larger version

ירדנו מההר כי צריך לאכול ולהמשיך במטרה שלשמה התכנסנו – פסטיבל תיאטרון הרחוב! יש לנו עוד איזה כמה הצגות אחה"צ ובערב צריכים לרוץ ברחובות עם כל ההמון אחרי העיזים המשוגעות!

תופי האש

אני רץ עם נדב על הכתפיים, על מלוא 31 הקילו שלו ועם התיק על הגב שלי. לידי שועטת נורית עם אוהד על הכתפיים (22 קילו?! ). ממש לא מרגישים אותם כי אנחנו, הם וכל מאות האנשים שסביבנו רצים קדימה בטראנס. קולות התופים מסעירים את כולם והשילוב של הבומים והלילה הזַקָטֵקִי מהפנט.

אנחנו רצים אחרי שטן עלי אדמות בדמות תיש גדול עם עיניים בוערות וחבר חסידיו המכים בתופים מסביבו. הקולות מהדהדים ברחובות מרוצפי האבנים וניתזים מהכנסייה המוארת, כאילו להתריס כנגד התיש הגדול וחבר התיישים המתופפים. אני רץ ונדב בועט בי בעקביו, לדרבן אותי כמו סוס מרוץ משובח.

לרגע, אחזור אחורה כדי להישמע קצת יותר מובן ואז אמשיך!

אנחנו בזַקָטֵקַס, שם נערך הפסטיבל השישי לתיאטרון רחוב. עם הגיענו לזַקָטֵקַס ביררנו על ההופעות של הערב ונודע לנו שיש מופע שנע לאורך הרחוב הראשי של העיר העתיקה. בחוברת קראו למופע Tambores de Fuego – תופי האש (!) והתיאור הוא משהו בסגנון הבא:

אַקֵר (Aker) השד של המכשפות נודד ברחובות. הוא וחבר מרעיו המתופפים מתהלכים דרך כפרים וערים.

זו להקה באסקית מספרד (הם יהרגו אותי בגלל שאמרתי ספרד) ושם הלהקה והמופע כפי שנלקח מהתוכניה:

האכלנו את התינוקות שלנו והתיישבנו לחכות למה שחשבנו שיהיה תהלוכה כלשהיא. לא ידענו למה לצפות. ישבנו עם כולם על המדרגות מעבירים את הזמן ומחכים (אוהד מצא דרכים שונות להעביר את הזמן)

We are now in Zacatecas where a street theater fetsival is being held for the 6th time. On the first night in Zacatecas we went into the festival's information center to learn what's going on and we found out that there is going to be some sort of a show moving through the streets – something called – Drums of Fire – Tambores de Fuego. .

The festival program described something like that:

Aker, the devil of the witches’  coven, is wandering the streets. He and his retinue of percussionists travel through villages and towns. .

So we fed the little ones and sat down to wait in the main street

מרחוק ראינו המון סואן צועק. ואז פתאום שמענו.

תופים!

הולכים ומתקרבים!

We are sitting in the street, waiting for something to happen, not knowing what to expect. Then suddenly,  we saw a large crowd and then we heard the sounds

the sound of thumping drums.

a deep resonating, trance like sound

coming our way

תוך שנייה הם נגלו  לעיננו. שד/שטן גדול בעל ראש איל ועיניים הקורנות אור חזק ולפניו פוסעים 6 אילים קטנים יותר, לבושים שחור ולבן, פניהם צבועות לבן עם שיער שחור וקרניים לבנות מתופפים בקצב מהפנט ומדי פעם פועים זה מול זה.

Within seconds we saw them. A large Ram, demonic in its appearance with blazing eyes surrounded by 6 other smaller rams, all black and white with black hair and white horns, drumming in a strong, almost trance like beat while bleating at each other once in a while

מדי פעם הם עצרו באמצע הריצה והאיל הסתובב סחור-סחור, סוקר את משמר הכבוד שלו כאשר הם מתכווצים תחת מבטו החודר (מבט חד בעזרת שני פנסים חזקים במיוחד שקרנו באויר הלילה הקר והאירו את הסובבים כמו בחדר חקירות) ופועים זה כנגד זה (נדב, על הכתפיים שלי נקרע מצחוק). התיפוף נמשך כל הזמן, גם כשהם פעו כנגד הקהל. מדי פעם הם פנו והתחילו לרוץ ואז נעצרו. הקהל ואנחנו בתוכו לא ידענו מה יבוא עוד רגע.

They marched through the main avenue of the the town, making stops once in a while. In one such stop Aker, as the brochure called the main ram, stopped and turning around looked at all its disciples. They kept drumming and pleating. Nadav, sitting on my shoulder almost fell down with laughter but it wasn't funny. I think hypnotic would be a good word

המבט בעיניים שלהם היה כמעט מדיטטיבי, הם נראו לגמרי מכונסים בחוויה, בתופים ובמנהיג

The look in their eyes was meditative, as in trance. They were into it, body and soul

אנחנו, שקיבלנו טיפ טוב התקדמנו קצת לפניהם והתמקמנו בכיכר קטנה, שם נאמר לנו הם יבצעו משהו מיוחד. ואכן, תוך דקות ספורות הגיע ההמון ואיתו האילים. ארבעה נעמדו בארבע פינות וכאיש אחד (כאיל אחד?) הוציאו מתיקי העור שעליהם צינורות מתכת וחיברו אותם על הריצפה למעין קונסטרוקציה קטנה, בעוד האיל הגדול, אַקֵר, מסתובב סביבו ומתבונן בהם, בוחן את נתיניו. חבריהם עמדו בצד והמשיכו לתופף בקצב. האות ניתן וארבעת הפינות התכופפו והדליקו את קצוות הצינורות!

We got a good tip so we started advancing, Nurith carrying Ohad on her shoulders while I carried Nadav. We stopped and found our place in a small plaza, waiting for them to arrive. Two minutes later the crowds started spilling into the plaza and then Aker and its rams arrived. 4 of them took 4 corners while the rest kept drumming they took out metal tubes from their bags and built a some sort of a construct. Then they just lighted them!

מיד הוערה הכיכר הקטנה באש כאשר אַקֵר הדליק אף הוא את עיניו וארבעת הפינות החלו להקיש בקצב עם מוטות מתכת

The plaza lit up with the fire while the 4 kept banging metal tubes along with their friend's drumming. Aker lit up his eyes and examined his retinue

לפתע, החלו מוטות המתכת שבידיהם לפלוט זיקוקים וניצוצות על האיל הגדול שבמרכז, והוא נתן בהם ובנו מבט מזרה אימה מלב האש.

Suddenly the tubes they were holding started spewing fire and sparks coating the leader

קיפול מהיר והאילים שועטים קדימה ומסביבם קהל גדול. הם רצים קדימה ונעצרים, פונים לאחור ומסיטים את כל הקהל לאחרו ושוב קדימה. כשהם עברו ליד הכנסיה הראשית והמפורסמת של זַקָטֵקַס לא יכולתי שלא לעמוד על הניגוד של דמויות הקדושים המגולפות באבן המביטות על חזיון פגאני שלפני כמה מאות שנים, עם שלטון הספרדים היה מסתיים גם באש – אש המוקד בה היו נשרפים החשודים בכפירה.

A quick collection of the props and the group continues to move forward. Sometimes running forward with the crowd and ourselves galloping alongside, sometimes stopping and reversing their direction, creating havoc. For a minute were passed the famous central Zacatecas cathedral. The cathedral was nicely lit and I could not ignore the contrast between a holy place with the stone saints overlooking a view which looks almost pagan. I guess that a few hundred years ago the Spaniards would have burned them at the stake for heresy

אז אנחנו שועטים קדימה עם הקהל, נדב על כתפי, אוהד על כתפי אימו (שתצטער על כך לאלר מכן) קדימה, חולפים על פני הכנסיה המוארת וממשיכים במעלה הרחוב. ריצה מהירה ואנו ברחבה הגדולה של הפְּלַסָה דֵה אֲרְמַס (Plaza de Armas). שם ממתינים כבר אנשים שקיבלו טיפ טוב.

התיפוף ממשיך, מהדהד מעל קירות הכנסיה ובניני הממשל המקיפים את הרחבה.

The group and the crowd moved forward until we arrived to the big Plaza de Armas. There they regrouped , while the drums resound  in the big plaza, bouncing off the cathedral walls and the government buildings surrounding the plaza

אַקֵר, האיל הגדול, נושף אש עכשיו, על נתיניו המגבירים את הקצב.

Aker breathed fire on its retinue, while they increased the tempo

יורה זיקוקים לכל עבר ומביט סביב בעיניו מזרות האימה, מסתובב אַקֵר סביב

Blasting fire all over the place

לבסוף פורצת אש מגבותיהם של האילים והם עולים לקרשנדו של סיום. האויר רוטט מטראנס ההקשות ואש הזיקוקים.

Eventually, fire erupts from their backs while the keep drumming

לבסוף הם פונים אל הקהל המרותק, ובמטח אחרון נורים זיקוקים, גבוה, אל-על, מקרניו של אַקֵר ומסיימים את המופע.

The drumming comes to a big crescendo, they turn to the crowd and in a last blow, the big ram, Aker, shoots off fireworks that hang high, above the ground

לאחר המופע נדחקתי לראות את השחקנים שהפכו מדמויות חצי מיתולוגיות, בין רגע, לקבוצת אמנים מותשת. יכולת לראות את כל האנרגיה ניגרת מהם החוצה. הנה החביב עלינו מכולם.

After the show I tried to push my way forward to see the performers. It was as if the magic went away. A minute ago they were these mythological creatures and now, they were a group of exhausted performers. You could see how they were left with no energy in them. The transformation was amazing.

45 דקות עברו ואנחנו לא שמנו לב. אנחנו, הילדים וכל הקהל שסביבנו אקסטטי. לזה לא ציפינו. כמו שכבר הסברתי לכן, קוראות יקרות, נשארנו בזַקָטֵקַס כמה ימים ולכן אני יכול לגלות שכל ערב, מיהרנו לאכול מוקדם כדי שנוכל להתמקם ולצפות בתופי האש!

אם הגעתם עד לכאן ואתם גם רוצים לשמוע ולראות, הריני גאה להציג בזאת גם את הסרט (כאן, למי שלא רואה למטה)

You can watch some highlights in the clip above (or here, if it doesn't work)

Forty five minutes have passed and it seemed like a minute. We stayed in Zacatecas a few nights
, as I told you earlier and each evening we rushed to see the Drums of Fire. You can also take a peek and view the film

כפי שאתן רואות, בתמונה הבאה, ההשפעה על הדור הצעיר היתה מכרעת.  (דרך אגב, הפנס הבודד שמאחור, הוא הכניסה למלון שלנו (Hotel Posada Tolosa שניתן אפילו להציץ בו פנימה כאן)

As you can see from the picture above, the performance left an impression on the young ones. On the left, the single street lamp is our hotel, hotel posada tolosa

זהו, עכשיו אאחל לילה טוב אחר כל הרעש והאש ונלך לישון – מחר יש לנו גם מכרות בעמקי האדמה וגם רכבל גבוה מעל האדמה.

מבוא לזקטקס

זַ

זַקָ

זַקָטֵקַ

זַקָטֵקַס

מְזַקָטֵקַס לְטֶקְסַס!

זַקָטֵקַס. אפילו השם מתגלגל ככה על הלשון, מקסיקאי כזה. zacatecas. נסו בעצמכם, גלגלו על הלשון וטעמו את השם הזה. מרגע שעמדנו והחלטנו שאנו נגיע לזַקָטֵקַס בחזרה האיטית שלנו צפונה, השם מתגלגל לנו בפה כמו שאריות סוכריות הטיק-טק מארה"ב שעוד מסתובבות במפלץ.

אין אפס, החזרה צפונה לכיוון ארה"ב מאוד נינוחה וכולנו יכולים לחתום על הפרק הכי נעים בטיול. אין לחץ ממשי, כיון שדי החלטנו להאריך את השהייה במקסיקו למקסימום האפשרי תוך כדי ויתור על כל מיני פארקים בארה"ב (הגרנד קניון הולך ונסתם, הולך וקטן – אני אוכל להגיע לשם גם כשאהיה בן 64 כמו פול מקרטני). הדבר היחיד שמרחף מעל נורית הוא הרצון להיות בהלואין, אותו פורים של האמריקאי, על אדמה אמריקאית כדי להראות לילדים ולקנות תחפושות שוות.

השלווה גם נובעת מתוך זה שנטמענו לחלוטין לתוך הארץ המדהימה הזו. אנו מצליחים לתקשר בקלות, מסתדרים בנוחיות אין קץ בכל מקום, האוכל לא מספיק להפתיע אבל הוא מוכר ואהוד – הפכנו להיות מלח הארץ של מקסיקו. כמו שהם אומרים כאן – Tranquilo – רגועים, רפויים ומשוחררים.

לפני חודש ויותר כבר ידענו שנעצור בזַקָטֵקַס כי היא בדרך לצ'יוואווה והחוצה. הנה היא, במפה לפניכן. הנסיעה מאֲגוּאַסקַלְיינְטֵס היתה די קצרה (שעתיים בערך) בנוף די צחיח למרות שזה לא ממש מדבר כמו שתמיד תיארתי לי את מקסיקו. גם התחיל לרדת גשם מה שפחות איפשר לאסוציאציות המדבר שלי להתפתח. נוסעים עוד ועוד ואין שום סימן לעיר. עכשיו, בחוכמה שלאחר המעשה, אני יודע שהעיר בנויה בתוך נקיק וממש צריך להגיע אליה כדי לראות אותה.

As the road takes us further towards the big US of A we tend to extend and linger more. We have become more accustomed to the country as we can easily communicate, we know how to handle everything, the food is more than familiar and the people are getting nicer. We are becoming more Tranquilo which is a great word which means so much – relaxed, , calm, laid back.

We got into Zacatecas two hours after leaving Aguascalientes. The scenery is rather desertish but not the cacti laden deserts we all have imagined. The road winds along rather barren terrain and rain is starting. There is no sign of Zacatecas almost until we hit it  – later we learned that it is built into a ravine in the mountains so it figures we did not see it

אבל יש לנו תוכניות גדולות לזַקָטֵקַס!

השבוע מתקיים בעיר הפסטיבל הבינלאומי השישי לאמנות רחוב. לא עוד גוואנחואטו עם תיאטראות מיופיפים וכרטיסים יקרים שאזלו לפני שנה – מיטב הלהקות ובדרני רחוב ממקסיקו ומהעולם מופיעים כאן, ברחוב, בחינם (בגשם ובחום… ). בשביל הסבבה, הדבקתי כאן את הפוסטר של הפסטיבל שדבוק על כל חלון ראווה ופינת רחוב.

אחרי שהתמקמנו במלון (נחמד אבל חזרנו למלונות חורקים אחרי הפינוק של אֲגוּאַסקַלְיינְטֵס) יצאנו לחפש את משרד המידע של הפסטיבל. קיבלנו חוברות (בספרדית בלבד, מה חשבתם?! ) וישבנו לסמן מה נרצה לראות. וואללה, יש המון דברים, בנוסף לאטרקציות "הרגילות" של העיר (מכרות, רכבל וכו'). נראה שזו תהייה שהות ארוכה. כדי לפשט דברים וכיון שיש לי את הפריבילגיה, אז את הפוסטים הבאים אני אחלק לפי נושאים ולא לפי תאריכים. תראו, יהיה בסדר. תהיו קצת Tranquilo!!!

At first, when we learned on the existence of the town of Zacatecas (and that wasn't that long ago) we thought of stopping there along the way to see the colonial town and continue on to Chihiuahua. But a few days ago we learned that this week there is an International street theater festival. The 6th festival with street performances and performers from Mexico and all over the world. Being very flexible and Tranquilo we decided this is a good reason to stay longer and explore this opportunity. We went to the festival information center, got ourselves a programme of the festival (Spanish of course, what other languages are there???) and marked down the stuff that looks good.

In order to make it easier on everybody, the following posts will be dealing each one with a specific show (there are a few which extends over a few days) or some of the tourist attractions of "regular" Zacatecs (and there are many, like the mines, the cable cars, etc). No worries, it'll be great. I even stuck the poster we see everywhere here, above the text so you could get into it as well