ריקודי עם

האינדיאנית הזקנה התכופפה אלי. שערה הכסוף, האסוף לצמה הדוקה הבהיק באור. "הם ירקדו", היא לחשה, "כאשר הירח יתמלא ויתחיל להתרוקן, הם ירקדו שוב, במקום רחוק". "סע לשם, חיוור פנים" לאטה בשקט, "סע וצפה בהם רוקדים!".

זה נשמע כמו קטע מחוברת טקס (Tex) יותר מאשר משהו שקרה לנו אבל זה אכן קרה.

האינדיאנית היא הקופאית המבוגרת שגבתה מאיתנו דמי כניסה למוזיאון התרבותי של אומת היקמה בטופניש. כשדיברנו איתה היא הפצירה בנו לשוב בעוד שבועיים שאז יש PowWow (פאו-ווא-או) במרכז. PW הוא התכנסות של שבט צפון אמריקאי, לשיר, לרקוד, להפגש ובכלל זהו אירוע חברתי של הקהילה.

הבענו צער עמוק שאנו לא נוכל לחזור וסיפרנו לה על המסלול שלנו. היא הציעה ואכן קיימה ולכשיצאנו מהסיור במרכז, צילמה לנו מתוך העיתון הפנימי של השבטים לוח PW. היא הראתה לנו שיש אחד קצת צפונית לסיאטל למשך שלושה ימים 1-3 ביוני. זה נראה לו רחוק, גם כמרחק נסיעה וגם מבחינת ימים אז דחקנו את הרעיון לפינה אך השתעשנו בו. לא מצאנו גם שום חיזוק באינטרנט (הרשת הכל יכולה וכל יודעת) וגם השם שקיבלנו של דויד פרייברג (שם מוזר לאינדיאני) והטלפון, לא הניב שום מידע נוסף.

כשראינו שהתוכניות שלנו להר רייניר והר סט. הלנס קוצרו בשל פגעי הטבע החלטנו לנסות ויצאנו לחפש את אומת הטוּלָלְיפ (Tulalip Tribes) שליד Marysville. שוב, אף אחד לא ידע על מה אנחנו מדברים וכל הזמן שהסתובבנו לחפש את החגיגה לא מצאנו אף אחד שידע כלום. האמת עמדנו לוותר. ואז, גנן שעבד בתיקון ממטרות של הקזינו של השבט אמר לנו שהוא חושב שאין אבל אם יש משהו זה יהיה בכיוון הזה והצביע דרומה. נערה חביבה בדוכן אספרסו בדרך צדדית, שמעה משהו וכיוונה אותנו לדרך צדדית יותר עם הוראה לפנות בצריפון הכחול. חדורי תקווה חדשה, האצנו עד שהגענו למפרץ קטן ושם היה המרכז הקהילתי של איגוד שבטי הטולליפ. הגענו למקום.

לאט, לאט החלו נאספים. מגודלי שיער ויחפים. מברכים זה את זה בשלום ומדברים, אנשים שמוצאם ניכר בהם. לשימחתנו יותר ויותר אנשים הוציאו תלבושות ססגוניות, כתרי נוצות ושאר אביזרים ממכוניות והחלו להתכנס באולם המרכזי. התישבנו לנו שם, מבטיחים מקום צפיה נאות. איש מאוד שמן הסביר לי שזה היום האחרון של חגיגה שלמה שכוללת תחרות ריקודים. ישבנו ולמדנו חיבור קבוצות (אוהד) וספר שמות (נדב) עד שהתחילו לזרום אנשים והמנחה ביקש מכולם להתארגן למצעד הגדול

מה שקסם לי באירוע היה העובדה שזה לא היה אירוע תיירותי. הקהילה קבעה לה את סוף השבוע הראשון היוני כל שנה ואנשי השבט הגיעו מרחבי ארה"ב וקנדה לפגוש, לדבר, לספר ולהתחרות בריקודים מסורתיים, שירה ונגינה. ברחבי האולם היו תופים גדולים עם קבוצות מסביבן שתופפו ושרו כל אחת בתורן שיר שלאוזני הלא מיומנות נשמע כמו יבבות קינה אבל היה לו מלודיה נהדרת. האנשים שתופפו היו לבושים כרגיל, בחולצות טריקו, בבגדים פשוטים ולא ניסו כלל להתחפש. מדי פעם רקדנים היו מצטרפים לתיפוף ולשירה

ואפילו תינוקות

והתופים? באס עמוק שמרעיד את המעיים ומקפיץ את הרגליים מעצמו. כל פעם ראיתי איך הרגל של נדב מתחילה לקפוץ לפי הקצב המהפנט.

עשרות אנשים נכנסו והחלו להתקדם כשהם רוקדים, לבושים במיטב בגדיהם. ילדים בני 4, צעירות שעד לפני דקות ישבו בחוץ כבנות נוער מצחקקות ועתה נראו כאינדיאניות עם צמות קלועות ומוקסינים מקושטים, בחורים צעירים, אנשים מבוגרים, קשישי השבט וסבתותיו. דורות שלמים מובלים בידי זקני השבט (טייס מסוקים מויטנאם, מנהיג פורש של השבט, וכו')

אחרי המצעד כולם נשאו תפילה לשלום כל בני הקהילה ולשלום משפחה אחת מהדרום שנבצר מהם להגיע.

היום התקדם בעצלתיים. "זה זמן אינדיאני", הסביר לי איש שמן שלא הפסיק לטחון, "יש זמן לכולם". כל מי שרצה לנגן קיבל הזדמנות ואנו מחכים בקוצר סבלנות לתחל'ס. באנו לראות ריקודים.

הריקודים החלו לאיטם. קטגורית הקטנים, עד גיל 6, זקנות השבט (The golden eaglets) ואז הגיע תורם של ה Golden Eagles – החברים המבוגרים יותר של השבט. והם רקדו. המנחה הכריז על תחרות עד שיוכרעו כולם, מעין Iron Man. והם רקדו. היו ריקודי מלחמה וצייד, ריקודים מהירים וריקודים איטיים…

(זה מי שזכה מקום ראשון בקטגוריה הקשה הזו)

וזה מייק מאדמונטון, קנדה, שרקד עם ביתו הקטנה. אני הייתי לטובתו מהרגע הראשון ושמחתי לראותו לוקח מקום שני.

ואחרי הרבה זמן, שירים וריקודים, התיצבו המתחרים לחריצת הדין וקבלת הפרסים (300 ו200 דולר)

ישבנו שם עד שנשבר לנו לחלוטין וחזרנו ל Evertt, למלון שלנו.

לסיכום אני יכול רק לומר שזה מאוד שימח אותי לראות משהו כזה, שמראה שהצעירים ממשיכים מסורת אבות ושהידע, האגדות וחלק גדול מהשפה נשמר. זה קצת איזן את המוזיאון של היקמה. זה מראה שלמרות הכל יש עדיין גאווה. והכמות הדולה של צעירים וצעירות שנכנסו פנימה למעגל השירה – נראה שיש תקווה.

אה, יש גם כמה סרטים קצרים:

או כאן למי שלא הצליח לראות למעלה

או כאן

וגם זה

או כאן

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על ריקודי עם

  1. נועה הגיב:

    איתן מאז שאני זוכרת אותך כילד קטן אינדאינים היו חשובים לך,וסוף סוף הגשמתה רצון לפגוש אותם פנים לפנים נראה לי כמו חלום שהתגשם בלי הרבה כוונה
    המשך טיול כף נשיקות לבנים

    סבתא,אמא,נועה

  2. הברנעים הגיב:

    מדהים יותר מכל האטרקציות זה איך אתם מוצאים אותם?!

    אגב,עם כל התיאורים המפורטים זה כמעט …כמעט… כאילו אנחנו שם אז תהיו ברוכים והמשיכו הלאה!

  3. Irit הגיב:

    Hello Nurit & Aitan and the kids, I see read that you made it to the PW on time just as you planned when I met you taking the photo of Mt. Rainier for Nurit's father. I'd like to add that you write beautifully, I'll try to pop in and read more about your adventure in the US. And thanks again for helping me with my camera… Irit

  4. סאו הגיב:

    נדבי ואוהדי,
    אני מקווה שהסתכלתם ולמדתם היטב את הריקודים.
    אבישג מחכה לראות אתכם בריקוד אינדיאני סוער כשתשובו… 😆
    נדבי עכשיו יש לך מתחרה בבלונים מהפה.. ( משהו חדש שאבישג למדה..)

    נישקות

  5. מתן יצחקי הגיב:

    היי נדב ואוהד,

    אני מאוד מתגעגע אליכם ❗ ❗ ❗
    מה שלומכם?
    איך הטיול?
    למדתם דברים חדשים?

    ביי מתן. 😆

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s