קאובויים וביזונים שקופצים ראש!

עזבנו את קלגרי כשפנינו (באופן כללי) דרומה, במטרה להגיע לגבול האמריקאי ולחצות אותו לתוך מונטנה. היו לנו כמה תחנות מתוכננות בדרך: חוות ה Bar-U-Ranch, אתר היסטורי אינדיאני בשם Head-smashed -in-buffalo-jump והתכנון היה להגיע לפארק לאומי בשם Waterton Lake הגובל בפארק אמריקאי.

לאורך הנסיעה שלנו ראינו המון שדות צהובים, כאלו

Alberta - Mustard Fields

Mustard fields where the Canadians grow and sell mustard to the french (who then create "real" dijon mustard

אני שמעתי/קראתי שלמעשה הקנדים מגדלים את החרדל ומוכרים אותו לצרפתים שמייצרים חרדל דיז'ון צרפתי טהור (וכל השדות הצהובים מסביב לעיר דיז'ון הם לקישוט לתיירים בלבד). אם זה נכון או לא – אתם תשפטו אבל זה בפירוש חרדל!

הביקור בחוות Bar-U-Ranch

החווה הזו (שנהגה לסמן את הבקר באות U ומעליה קו ולכן זה Bar=קו U=האות U) היתה פעם חווה ענקית, על שטח עצום, עדרים של עשרות אלפי ראשי בקר ומקום גידול לסוסי פרשרון. למעשה רוב סוסי הפרשרון שמסתובבים בעולם הם סוסים שהושבחו בחווה הזו (סוסי פרשרון הם סוסי ענק, צרפתיים במקור, שגודלו לצורך סוסי עבודה – הם חזקים בצורה שלא תאמן ומאוד גדולים). החווה הזו היתה כל מה שאתם חושבים על המערב הפרוע. עם הזמן והעלמות הנוף של הסוסים והקאובויס והדור המודרני יותר החווה ירדה מגדולתה אבל מישהו השכיל לקחת ולהפוך אותה לפארק ממשלתי. האמת שחשבנו שזה יהיה כמו הפארק שהיינו בו אתמול, בקלגרי (Heritage Park) אבל אני יכול לומר עכשיו לאחר הכל שאין מה להשוות והחווה לוקחת בצליעה את הפארק. היא מתופעלת ע"י קבוצה של פנסיונרים ואנשים מבוגרים שמכירים את הנושא ואוהבים לספר ולהראות

כשהגענו, לקחו אותנו דוני ובנו בעגלה הרתומה לסוסי פרשרון מהשער אל החווה, תוך כדי שיחה על סוסי פרשרון ועל הברקסים החדשים שהתקין בעגלה.

Bar U Ranch - Donnie and Percherons

Donny and Son took us from the gate in a percheron horse driven cart

הם הפקידו אותנו ואת קומץ המבקרים (בכלל, אתמול היינו עם אלפי אנשים ובכל מקום היו עשרות וכאן לא יותר מ10 איש בכל רגע נתון) בידי דויד הקאובוי המזמר, שברך אותנו בקול עמוק ושאל אותנו אם יפריע לנו אם יקרא לנו פואמה (a poem) שנכתבה בידי אחד ממשוררי הבוקרים, אדם בשם ס. אוֹמָר ברקר, שכתב על חיי הבוקרים. אמנם לנו היתה הפריבילגיה לשמוע אותה נקראת בידי דייב, בקולו העמוק אבל טרחתי והעתקתי אותה ממנו (וגיליתי שיש כנראה גם הקראה שלה על האינטרנט אבל לא ירדתי לעומק לחפש ולהוריד MP3) ולכן הנה היא לפניכם. (הצעה – קיראו אותה בקול, כי חלק המילים כמו figger או git הם בעצם figure – להבין ו get לקבל). למטה גם תמצאו כמה מהמונחים המקצועים הלא ידועים יותר.

ראשית הנה דייב, הבוקר המזמר

Bar U Ranch - David Sings

Dave, a singing cowboy met us and offered us a poem, by cowboy poet S. Omar Barker which I coppied below

Rain on the Range by S. Omar Barker

When your boots are full of water and your hat brim’s all a-drip,
And the rain makes little rivers dribblin’ down your horse’s hip,
When every step your pony takes, it purt near bogs him down,
It’s then you get to thinkin’ of them boys that work in town.
They’re maybe sellin’ ribbon, or they’re maybe slingin’ hash
But they’ve got a roof above ‘em when the thunder starts to crash.

They do their little doin’s, be their wages low or high,
But let it rain till hell’s a pond, they’re always warm and dry
Their beds are stuffed with feathers, or at worst with plenty straw,
While your ol’ soggy soogans may go floatin’ down the draw.
They’ve got no rope to fret about that kinks up when it’s wet;
There ain’t no puddle formin’ in the saddle where they set
There’s womenfolks to cook ‘em up the chuck they most admire
While you gnaw cold, hard biscuits ‘cause the cook can’t build a fire.

When you’re ridin’ on the cattle range and hit a rainy spell,
Your whiskers git plumb mossy and you note a mildewed smell
On everything from leather to the makin’s in your sack;
And you git the chilly quivers from the water down your back.
You couldn’t pull your boots off it you hitched ‘em to a mule
You think about them ribbon clerks, and call yourself a fool

For ever punchin’ cattle with horse between your knees,
Instead of sellin’ ribbons and a’takin’ of your ease
You sure do git to ponderin’ about them jobs in town
Where slickers ain’t a-drippin’ when the rain come sluicin’ down.

It’s misery in your gizzard, and you sure do aim to quit,
And take most any sheltered job you figger you can git.
But when you’ve got your neck all bowed to quit without a doubt,
The rain just beats you to it, and the sun come bustin’ out!

Your wet clothes start to steamin’, and most everywhere you pass
You notice how that week of rain has livened up the grass.
That’s how it is with cowboys when a rainy spell is hit –
They hang on till it’s over – then there ain’t no need to quit!

Soogans or sougan – a quilt or comforter in a cowboy’s bedrole
Chuck – cowboy food
Slicker – raincoat
Gizzard – stomach

דייב המשיך ושר לנו, עם הגיטר, שירים שכתב על חיי הבוקרים והחווה, שירים שהעלו חיוך על פני כולם. הוא סיפר על החיים על גב הסוס, חשוף לעוצמות הטבע. לאחר שסיים מסר אותנו לידי מרסל, הנפח.

Bar U Ranch - Marcel blacksmiths

Marcel, the blacksmith showed us how blacksmith used to work and created a ornamented clothes hook from scratch

מרסל, רואה חשבון צבאי, שסייר עם צבא קנדה בכל מיני עימותים (הוא היה במלחמת המפרץ הראשונה, למשל) פרש והפך לנפח בחווה. הוא הראה, הדגים והסביר איך עבד נפח בחווה, עם כלים ומכשירים של העת ההיא. הוא התחיל ממוט פלדה פשוט ולאט, תוך כדי מהלומות פטישים על הסדן, איוושת המפוח, קולות התססססס של המתכת הלוהטת המקוררת במים הפך את המוט למתלה בגדים מסולסל ומקושט. הוא הדגים, הסביר וגם שעשע את הקהל. כשסיים, לקול מחיאות הכפיים שלח אותנו למִרְיָם (אשתו של דוני מהסוסים, דרך אגב) שהייתה הדובדבן שבעוגה. היא הושיבה אותנו במחנה איסוף Roundup camp, נתנה לנו תה, קפה ושוקו של בוקרים (נדב היה מאושר שבוקרים אמיתים שתו שוקו, עד שהסברתי לו שזו פרשנות מודרנית, אבל השוקו היה טעים) ובָּאנוֹק, לחם שדה, שנאפה על מדורה במהירות וממש טעים. הנה לפניכם המתכון. הבעירו מדורה ואפו לכם:

Campfire Bannock

  • 2 כוסות קמח
  • 2 כפות אבקת אפיה
  • 1 כפית מלח
  • 1/3 כוס חמאה או שומן
  • 1 כוס מים
  • שומן לטיגון

מערבבים קמח, אבקת אפיה, מלח, שומן ומים לקבלת בצק רך.

ממיסים שומן במחבת כבד או פויקה (סיר ברזל כבד) . מסדרים את הבצק במחבת ומבשלים צד אחד עד שהוא שחום ויש לו קרום יפה. הופכים וחוזרים על הצד השני. מבשלים מעל פחמים לוהטות ומגישים עם דבש ואגוזים, חמאה או ריבה.

Bar U Ranch - Miriam Tells stories

Miriam sat us in Roundup camp and told us, vividly, over coffee and bannock, about the life of the cowboys

עם הכוסות והלחם (עם ממרח דבש ואגוזים – פשוט וטעים) הושיבה אותנו וסיפרה לנו על חיי הבוקר. היא סיפרה שבימי הזוהר של החוות, כולל זו שבה התארחנו הbar-u היו בהן עשרות אלפי ראשי בקר וקרוב ל150 סוסים. בקיץ הם רעו בחווה, ובחורף הקשה של האזור רעו דרומה יותר, לכיוון מונטנה באזור בו יש גם בחוף מרעה. לכן יש להעביר את הבקר ממקום למקום, תהליך שלוקח חודשיים.

בסוף הקיץ היו מתאספים צוות של בוקרים, כ 20 איש, ומתחילים לסמן את העגלים שנולדו וגדלו כבר. כיון שהעדרים כולם רועים בחוץ ולא ברפתות כמו שאנחנו מכירים (טוב, כמו שאני, ילד עירוני, מכיר – בכלל לא ידעתי שיש פרות מיוחדות לרעייה בשדות ואחרות לרעייה ברפת) הם מתערבבים ולכן היה צוות שהורכב מ 5 אנשים, נציגי החוות באזור, אנשים שהכירו בקר מלפנים ומלפני פנים, 3 דורות של אנשי בקר שהסתכלו על כל פרה וידעו מיד לאיזה גזע ואיזה חווה היא שייכת. מעליהם היה הקפטן של האיסוף – אדם מנוסה שהוא קבע במקרים של ספק ומילה שלו היתה המילה האחרונה. לאחר הסימון אוסף כל בוקר 5-6 סוסים (אולי גם צריך לאלף איזה סוס פראי ואז לוקחים אותו גם), לוקחים איזה 15,000 ראשי בקר ויוצאים לדרך. אלו היו בוקרים מקצועיים ומנוסים שהיו חוזרים פעמיים בשנה לחוות למסעות האיסוף האלו.

אחד התפקידים החשובים והלא מוכרים של החיים האלו הוא הטבח. הטבח היה בד"כ בוקר מבוגר שקיבל הזדמנות לפרוש בכבוד. היה לו עגלה קטנה שנקראת Chuck Wagon כיון ש Chuck זה לזרוק במהירות וזה מה שבוקר אוכל – זורק במהירות ועולה על האוכף, עגלה שהכילה פרט למצרכים לשבועיים ל20 איש, הכילה גם אוהל מטבח (יריעת קנווס שפשוט נשענה על שני מוטות) ושני תנורים (אחד בנוי בעגלה ואחד לאוהל המטבח). הרעיון הוא שהטבח מקדים את הבוקרים והעדר, מוצא מקום ומתמקם ליומיים. ביום הראשון, הבוקרים עוצרים את העדר לפני הטבח ורוכבים אליו לארוחת ערב. למחרת הם עוברים אותו וחונים אחריו ורוכבים אחורה לארוחה. למחרת הוא מתפרק וזז קדימה. כל שבועיים מתחלפים הטבחים ומביאים עוד אספקה (איזה אוכל יכול להספיק לשבועיים?! שועית???). הטבח היה ברנש קשוח. היה עליו להגיע, להקים את המחנה ואוהל המטבח, להרים אש, לאפות לחם ולהכין ארוחת ערב תוך 45 דקות. זה קשה. הוא גם צד, תפר את חורים בבגדים לבחורים, תפר אותם כשהיה צריך ובכלל עבד 25 שעות ביממה.

מרים סיפרה לנו על החיים הלא פשוטים של מסעות האיסוף, על הקימה ב 4 בבוקר לארוחה מהירה ואז 14 שעות רכיבה, על הצורך לרדוף אחרי הפרות וכל מקצועות הרודיאו המוכרים היום שנבעו מאותם חיים, רק שאז זה לא היה לשעשוע, והם לא קפצו על עגל מסוס דוהר והפכו אותו על קרניו כמו שעושים היום ברודיאו אלא עם שור בוגר שהחל לברוח. גם מירוצי העגלות שיש ברודיאו היום מקורם בתחרות שהיו עושים הטבחים בינהם, לשעשוע ובעיקר לתפוס את המקום הטוב ביותר עם מים קרובים ועץ להסקה.

בינתיים הילדים התאמנו לתפוס פרות בלאסו

Bar U Ranch - Practicing Lasso

The kids try their lasso skils

וגם בדקו איך זה להיות קאובוי

Bar U Ranch - Ohad Cowboy Bar U Ranch - Nadav Cowboy

And try the cowboy attitude

עזבנו את החווה והמשכנו דרומה עם עצירה ב Head smashed in buffalo jump

תודו שזה אחלה שם למקום – ראש שבור קפיצת הבאפלו. אני רואה בעיני רוחי את "סביוני ראש שבור!".

דרך אגב, לחיה קוראים ביזון או Bison, אין כאן באפלו buffalo שזה חיה שנמצאת באפריקה או באסיה אבל כולם כאן משתמשים במונחים בצורה שווה.

זהו עןד אתר אינדיאני (אני כבר שומע את האנחה הקולקטיבית – "עוד פעם זה עם האינדיאנים שלו?") שמשמר מסורת ציד מיוחדת לערבות של אמריקה. הרעיון פשוט (ביצוע קשה). אנחנו אינדאנים. אנחנו רוצים לצוד ביזונים ובוחטה כי צריך בשר (לעכשיו וליבש לחורף) וצריך פרוות ועורות ושומן. מה עושים? מבהילים עדר ענק של ביזונים לכיוון צוק, מפילים כמה מאות מעל הצוק והנה. יש בשר.

אבל זה לא פשוט כל כך. בד"כ צריך המון אנשים. שבועת לפני מכינים כלים ומתכוננים לעיבוד הציד. אוספים חומרי בערה ומקימים ערמות אבן עם ענפים בהן, לאורך שטח ענק, כדי ליצור מעין משפך שידחוף את העדר לצוק (לביזון אין חוש ראיה טוב ואם הם רואים שיח כזה הם לא ינסו לעבור דרכו). סיירים יוצאים לחפש עדר מתאים, לבושים בעורות ביזון ומחקים תנועות ביזון. מחפשים (טוב הם כבר ידעו איפה יש) צוק שנמצא בעליה כדי שהביזונים לא יבחינו בנפילה אלא כשיגיעו אליה.

ביום הציד, אחרי הטקסים הדתיים הנחוצים, יוצאים סיירים בעורות ביזון ובעורות זאב אל העדרים, משמיעים קולות מצוקה של גורים ומציגים התנהגות של טורפים שבאים לטרוף בעדר. מדליקים בערות קטנות (מגללי ביזון – החברה עשו בביזונים שימוש מלא) ופשוט מתחילים דהרת טירוף. לכיוון המשפך שגם בו יש עשן ורעשים. בסוף העדר מגיע לצוק והבהמות הראשונות לא יכולות לעצור מלחץ המאות שמאחורה ונופלות. ציידים למטה ממיתים את הנופלים.

לאחר חגיגה קצרה, יש עבודה של שבועות ליבוש הבשר, עיבוד העורות והפרוות, הם אפילו ניתצו את העצמות ובישלו אותן להפיק שומן. לא השאירו כלום.

המוזיאון הזה נמצא ליד צוק שכזה, שעליו סופרה אגדה על בחור צעיר שרצה לראות את הביזונים נופלים. הוא התישב לו מתחת למדרגת אבן על הצוק שתגן עליו מביזונים הנופלים וצפה במתרחש. בסוף היום שבאו הציידים לקרוא לו, הם מצאו אותו מת, עם ראש שבור לאחר שערימת גופות הביזונים שנפלו, עלתה וקברה אותו. מכאן בא השם של המקום שעליו כבר שמענו (את האגדה ואפילו פסל) עוד בביקורנו בטופניש אצל שבט היָקימה.

הגענו ממש בסוף היום של המוזיאון. ראשית עלינו לראות את הצוק ברוח מטורפת שנושבת לה בערבה (prairie), רוח בשם Chinook.

Buffalo Jump - Bufflo Jump

Looking at the buffalo jump cliff, where native americans used to hunt bison by stampeding bison to the cliff

עברנו דרך המוזאון (מאוד יפה) של שבט הבלאק-פוט שבנוי כמו סדרה של צוקים

Buffalo Jump - Museum Overlook

The Museum is bulit like a series of cliffs and tells the story of the blackfoot nation

וסימולציה של הנפילה עם שלושה ציידים למטה

Buffalo Jump - The jumping bisons

The bison and the hunters down the cliff

המשכנו משם דרומה, עד ל Waterton Lake National Park

פארק זה הוא הדרומי ביותר באלברטה ולמעשה מהווה המשך (או התחלה – תלוי מאיפה אתה בא) של פארק גליישר (Glacier Natioal Park) במונטנה. ביחד הם נקראים פארק השלום (Peace Park) כאילו שזה שקנדה וארה"ב צריכות פארק לסמן את השלום בינהן…

התיכנון היה להשאר בפארק לילה אחד ולעבור דרכו חזרה לארה"ב.

אחרי הערבות והנסיעה בנופים שטוחים לחלוטין היה נחמד להפגש שוב עם ההרים.

Waterton Lake - Waterton Lake views

A first glimpse on Waterton National Park

ניצלנו את האור הנפלא של שעות הערב, ואת העובדה שאין שעה יותר טובה לראות חיות (אור ראשון הוא ב5-6, אתם תצאו מהשק"ש בשעה הזו ובקור הזה) ונסענו לכיוון ה Red Rock Canyon. בדרך נתקלנו בפקק קטן שהסביר לנו ששני דובים כרגע חצו את הכביש. ראינו עוד משהו חום נע בין העצים אבל זה יכול היה להיות גם עכבר עם אפרו, לא ידענו. עלינו במעלה הכביש של 13 הק"מ וחזרה מחפשים דובים (כשאני מקלל את הדובים המעצבנים שלא מופיעים לפני על הכביש). קיבלנו פרס תנחומים קטן בדמות דוב חום שטיפס על הרכס לידינו.

Waterton Lake - Black Bear on Ridge

A brown colored black bear in Red Rock Canyon road

הגענו לקמפינג שלנו, כשבשער אנו פוגשים את הפקחת, היפה בפקחיות קנדה (אפילו נורית הסכימה איתי, שזה לא ברור מאליו בשל חילוקי דעות בנושאי יופי נשי) בחורה יפיפיה שפשוט מתבזבזת בשער המחנה כשהיא צריכה להיות על השער של ווג (או לפחות לאישה!). הקמנו אוהל ובעוד אני רוכן על היתדות ומכה בהן במרץ, אוהד אומר "אוי, הנה צבי!". אנחנו רגילים כבר שאוהד רואה חיות שלא תמיד הן שם אבל כשהרמנו את הראש ראינו שאכן שני צבי  White Tail באו לבדוק אותנו (זו היתה תזכורת מצוינת לנעול את הכל באוטו ללילה).

Waterton Lake - White Tail Deer in Camp

Two white tail deer coming to inspect the new neighbours

כיון שהגענו מאוחר לא רצינו להתחיל לבשל ויצאנו לכפר הסמוך (Waterton Village) לאכול (לא לפני שנעצרנו אצל היפה בפקחיות לברר איפה לאכול שהרי ברור שבחורה כה נאה יש לה גם טעם טוב באוכל). אכלנו פיצה וקלצונה (באנגלית שלהם זה נשמע קִלזון – מתחרז עם חילזון – לקח לי זמן להבין מה הם מדברים). כשיצאנו חזרה לכיון המחנה הבנו את גודל המשימה שעומדת לפנינו. לחזור לאוהל, בכביש הררי קטן בחושך מוחלט (פשוט נוסעים בתוך גוש שחור) כשידוע שעל הכביש נעים כל מיני חיות ששוקלות כמו המפלץ (מוס בוגר שוקל טון). חזרתי במהירות של 20 קמ"ש כשאני גוחן על ההגה ומנסה לחדור את החשיכה במבטי החד. מצאנו את המחנה חשוך לגמרי ושקט. אל השירותים שבתוך היער, יצאנו בשירה אדירה על מנת להרתיע דובים ושאר חיות שמסתובבות במחנה (היפה בפקחיות סיפרה לי שבבוקר, לפני שבאנו עבר דוב במחנה, מחפש קורנפלס לארוחת בוקר).

השירה עזרה (זה לא נעים ככה בלילה, זיופים בעברית) והתחרינו ביננו מי ירדם ראשון (כולם ניצחו)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על קאובויים וביזונים שקופצים ראש!

  1. שלום הגיב:

    לעניין החרדל
    הנושא לטעמי (אוקיי,אוקיי) עדיין פתוח. לפני שנים רבות נסענו באוסטריה וצ'כיה בואכה קרלובי ווארי, עם שדות צהובים מאופק עד אופק. יש תמונות. במלון אמר לנו הבחור בקבלה – "פור דה סוסג'" , כלומר – חרדל.
    כשחזרנו ארצה, מרסל (הקו-סבא שלי) קבע שזה כנראה היה חריע, ולא חרדל. מי אני שאתמודד בהלכות חקלאות עם צוות "וולקני". סביר שיש הרבה יותר שדות חריע מאשר שדות חרדל. מצד שני, המקומיים בקנדה אמורים תהיות יותר קומוניקטיביים.
    ככה או ככה – שדות צהובים עד האופק הם מרהיבים.
    Go,Elkins,GO

  2. Marcel הגיב:

    Shalom is most probably right. Dijon would choke under mustard. Canada produces
    millions tons of rapeseed. They are used to make Canola oil . see http://en.wikipedia.org/wiki/Canola

  3. רונן זמיר הגיב:

    קודם כל, לצלם כזה שדה צהוב ולא להזכיר אפילו במילה אחת את הדבר הצהוב ביותר שיש (הכונה לקבוצה שמשחקת בהיכל נוקיה = 5 פעמים אלופת אירופה)…..
    פשוט תתבייש לך, איתן יקירי.

    דבר שני, החיה שנקראת "ביזון" התגלתה לפני שנים רבות במחנה צבאי שנמצא קרוב מאוד לביתנו", הבקו"ם (תל השומר…).

    דבר שלישי – מה אתה נותן לנו מתכונים? תגיע, תכין, ונאכל !!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s