חזרה להרים

ראיתי את התגובות על פוסט הבירה. אני בהחלט יכול להזדהות איתן.

 כמו ששרו האוהדים בשער 11 לפיני גרשון "תישאר, תישאר, תישאר!!! ". הוא לא נשאר וגם אנחנו לא. ראשית, יש יש לנו מטרה להגיע לגואטמלה וחזרה וחוץ מזה, סאן קרלוס היא לא החוף שאנו חולמים עליו עם החול הלבן. החוף ההוא עוד בחוץ מחכה לנו. עם בוקר, אחרי ביקור הדולפינים עזבנו את סאן קרלוס והמשכנו לנו דרומה כשהכוונה היא להגיע להרים שם מחכה לנו רכבת שתיקח אותנו באחד ממסלולי הרכבות הכי מדהימים בעולם, דרך קניון הנחושת של הרי ה Sierra Madre.

אני יושב עכשיו בקפה אינטרנט קטן וחם בכיכר המרכזית ה Plaza de Armas של עיר קולוניאלית קטנה בשם La Fuerte. כרגע גמרתי דיון טכני עם הבחור שמפעיל את המקום. הספרדית שלי מגמגמת, הוא עם בעיה מוטורית וגמגום – אחלה דיאלוג. שייקספיר היה מת מאושר לו עדיין היה חי.

נסענו היום המון שעות והמון קילומטרים כשאנחנו עוצרים בתחנת דלק כל פעם שהמיכל מגיע לחצי, כי מי יודע מתי תבוא עוד תחנה. ככה אנחנו מוהלים שוב ושוב את הדלק האמריקאי שמילאנו לפני יומיים על הגבול. על כל צרה שלא תבוא קשורים לנו על הגג עוד 10 ליטר של דלק אמריקאי משובח – עוד איזה 60 קילומטר למפלץ.

לא ידענו שהמרחקים יהיו כאלה ארוכים. גם יש ריחוק בין מקום למקום, איכות הכבישים וכמות גדולה של עצירות לכל מיני סיבות – בודקים לנו את הרשיון כדי שלא נבריח רכב, בודקים לתוצרת חקלאית או פירות בין המדינות השונות במקסיקו, עמדות צבא שסתם עוצרים אותך או כל מיני עצירות נוספות. המון עמדות של כבישי אגרה. שילמנו היום משהו כמו 20-$25 על כבישים. וישנן ה Topes.

אנחנו כבר מומחים ב5 סוגים שונים של פסי הרעדה שמורידים אותך מ 100-80 קמ"ש ל10. הם פשוט מטורפים. פעם אחת הגענו לפס כזה במהירות כי לא היה שום שלט או ציור על הכביש כמקובל וקפצנו יפה. הילדים היו מאושרים, אבל אני, הנהג, פחות. תמיד כשאתה מאט, מזנקים רוחצי החלונות, מוכרי הפירות ושאר מיני מגדנות ותופינים. לא תמיד מה היה קודם – ערימת דוכני אוכל ואז שמו לידם פסי הרעדה כדי להאט נהגים או קודם היו פסי הרעדה ואז קמו להם הדוכנים.

חיפשנו כמה זמן סוכנות ביטוח שתבטח את המפלץ במקסיקו. מתברר שיש כמה וכמה אבל בחרנו באחת ספיציפית, Sunborne, בעיקר כי הם נותנים ספרי דרכים מעולים. אלו הם סיפורי דרך המסודרים לפי מיילים/קילומטרים ואומרים מה אתה רואה בכל קילומטר ומתי לפנות. לפעמים במשך היום אני מרגיש כמו בראלי פאריס-דקאר: אני נוהג בג'יפ מסתכל על הדרך ומצפה שהמקומיים יזנקו לכביש. נורית מקריאה לי עיקולים וסימני דרך :

– "תיכף תראה מלון Best Western משמאל" , וואלה, יש

– "עיקול חד שמאלה ואז תחנת גז", אני תופס את העיקול ובסופו אכן תחנה.

– "עכשיו פניה ימינה ואחריו זקנה יושבת על כיסא עם משענת שבורה, יש לה שן אחת משמאל", אני פונה, רואה זקנה שמנופפת ואכן, שן אחת משמאל.

וכך עוד ועוד, נורית מנחה אותנו דרך הכבישים שלא תמיד מסומנים כמו שהתרגלנו בארה"ב. ה GPS שלנו שסמכנו עליו כמעט לגמרי (אף פעם אל תסמכו על GPS בעיניים עיוורות) לא ממש מתפקד. גנבתי מפות GPS למקסיקו אבל הן מראות כבישים 4 מסלוליים בלבד.

לוקח לנו זמן לקלוט את המקום ולהכנס לראש שלו. לא עצרנו לאכול באף אחד מדוכני הרחוב גם כי ברובם אין לילדים מה לאכול וגם אנו נותנים לגוף להתרגל לאט לאוכל לפני שנתקיף אותו באוכל רחוב (שהוא, לטעמי, הכי טוב, הכי מעניין ואם עוצרים בדוכן העמוס לקוחות – גם הכי טרי והכי בטוח). לכן המשכנו להתגלגל עד שעצרנו אחרי שעות בחנות נוחות ולקחנו קצת עוגיות.

אבל הערב התגלגלנו לעיר La Fuerte למלון קסום (La choza) ומחר נתחיל לראות איך מארגנים את מסע הרכבת שלנו

El Fuerte - La Chosa Hotel

This is our hotel, hotel La Choza in the small collonial town of El Fuerte, in the Sierra Madre mountains

כל הזמן צפים בי ועולים זכרונות מהטיול הגדול הקודם, ההוא של דרום אמריקה. גם השפה וגם המון דברים של ללכת בערב בכיכר המרכזית, זר גמור, הזהירות מהמים והחסה וכל שאר הדברים שאורבים לגרינגו (אנו לא משתמשים במונח אלא משתמשים במונח "אשכנזי"). גם הזכרונות של הזמן שזורם כאן אחרת והניסיון הנואל להכריח את הדברים לזרום כפי שאתה רוצה….

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s