עוצרים לטקילה

בשעה טובה יצאנו את מזטלן. זה לא היה פשוט כיון שזו עיר קצת גדולה ואנו לא ממש שולטים בה ואין לנו מפות (גילינו אח"כ שהיתה לנו בספר של סנבורן שקיבלנו מהביטוח ושמתגלה כמדויק יותר ויות רוקשה כבר בלעדיו).

המטרה היום להגיע לגוואדלחרה, מרחק של 7-8 שעות נסיעה. בכלל, המרחקים כאן הם עצומים. מה שמגדיל את המרחקים זה העצירות התכופות, חוסר הידיעה וזה שאין כלום באמצע. עד עתה, בצפון אמריקה, אם נשבר לנו בין שני מקומות, עצרנו במלון וזהו. כאן אין. אם יצאת לגוואדלחרה – מוטב שתגיע כי אין כלום באמצע, שום דבר. ניתן לנסוע בכבישים צדדים שם יש המון ישובים אבל זה מוסיף לדרך עוד כמה שעות (למרות שיש נוף אנושי).

הפעם החלטנו לנסות משהו חדש והצבנו את המחשב מאחור בין הילדים, עם אוזניות על מנת להראות להם סרטים (הבאתי בוחטות). זה עבד טוב מדי. זו  היתה חוויה חדשה לי ולנורית, נסענו בשקט, שומעים קצת מוזיקה ומשוחחים כשיש שקט מוחלט מהספסל האחורי, פרט לאיזה צחוק מדי פעם. מה שעוד היה שונה הפעם, בדרך בין מזטלן לגואדלחרה היא יופיה של הדרך ומחירה המטורף. אנחנו חוזרים שוב ושוב על השיקול של העדפת כבישי אגרה על דרכים צדדיות, אלא אם הדרך הצדדית משמעותית יותר יפה או יש בה יחוד מסוים. כמה מהדרכים הצדדיות האלה לעיתים במצב גרוע כל כך עד שאני נוטף זיעה מרוב המאמץ לחפש את הבור שיקלקל את הטיול (שבירת ציר או נזק דומה קצת יעכירו לנו). אולם, אליה וקוץ בה – המחיר לעיתים הוא גבוה מאוד.

היום, ביושבי בחדרנו הקט במלון, אני יכול לחשב והגיע לעובדה המצערת שהיום שילמנו 560 פסו, 230 ש"ח על הדרך שזה יותר ממה שאני משלם על חדר מלון לארבעתנו. אבל וזה המון אבל, הדרך היום היתה נפלאה מבחינת נוף. אנחנו לא נוסעים במדבר. נדב, בזמנו, הודיע עוד לפני שנכנסנו למקסיקו, שהוא לא אוהב את מקסיקו כי הכל מדבר. עוד לא ראינו את המדבר – הכל ירוק ויפה. הדרך היום, כ 550 ק"מ או קצת יותר עזבה את הים ונוף הים, נוף עצים ירוקים שנראים עסיסים ושופעים, פינה לאיטו את מקומו לנוף הררי שהוא עוד יותר שופע ירוק טרופי. זה כאילו ירוק אחר, ירוק כל כך שבא לך להיות סוס ולאכול אותו. אני עוד לא חד בהגדרות, אבל זה לא יער גשם או יער ענן אבל זה נראה דומה לעין הבלתי מזוינת והלא מנוסה.

ניסיתי לצלם כדי להעביר את התחושה אבל אין עצירות בכביש וכולם לא ממש מצייתים לתמרור ה 110 קמ"ש ונוסעים יותר (אני נוסע קצת יותר מהמותר, מפחד מהFederales)

 

ככל שהיום התקדם, הקילומטרים התקצרו להם (והמיילים במד המרחק של המפלץ האמריקאי במקור זזו לאט כמו צב) התגבשה ההחלטה (נורית, האמונה על המפות, ספרים ומסלול פשוט הציעה ואני הנהנתי) לעצור בעיר הקטנה טקילה – מקור המשקה האצילי.

לאחר נסיעה בכבישים המהירים הגענו לנקודת ההחלטה – טקילה או גוואדלחרה.

We had to decide whether to continue to Guadeljara or Tequilla (the palce where they make the spirit)

לפי שדות האגבה הכחולה המקיפים את טקילה, רואים מה החלטנו

Thes are blue Agave fields

טיפ למטייל – בדקנו שני מלונות לפני שהתמקמנו. הראשון, מופיע גם בלונלי פלנט ושמו Casa Dulce Maria Hotel שנראה ממש יפה אך לא היה לו מקום אבל בהמשך הרחוב מצאנו את ה Mission Tequillan שבו נשארנו ושמנו את המכונית בפנים וירדנו להסתובב בעיר.

העיר היא די ישנה, מתקופת השלטון הספרדי. יש בה חן מסוים ויש לה את הרעש ואי הסדר של עיר אמיתית חיה. אני מאוד אוהב להרגיש עיר ולהתערות בחיים שבה ולא ערי תיירות שהן עשויות מפלסטיק וכל מי שתפגוש הוא תייר או מנסה למכור משהו לתייר. בטקילה יש מין העיר התיירותית אבל כשהסתובבנו ברחוב ראינו חנויות של ירקות, ילדים רצים והמון דוכני אוכל רחוב (יאמי!) שזה מבחינתי סממנים של חיי עיר אמיתיים ולא פלסטיק.

מצאנו חנות שמוכרת פִּינְיַאטָס (Piñatas), אותם בובות נייר מלאות סוכריות ששוברים בימי הולדת (מי שזוכר, נורית עשתה כזו ליומולדת 4 של אוהד). נפלא לראות את גיבורי התרבות המקסיקאית הקלאסית – ספיידרמן, בטמן, שרק, נמו….

We were happy to see that Tequila is not all touristic and we could witness real life in a mexican town. Here are some classic Piñatas of the classic mexican folklore heroes

החוק פשוט: לכל עיר באמריקה הדרומית וכנראה גם המרכזית, או אם ארצה לעשות הכללה יותר מקיפה – לכל עיר שהספרדים היו מעורבים בהקמתה במסגרת האימפריה הקולוניאלית שלהם יש במרכז כיכר מרכזית שתמיד תיקרא Plaza de Armas ובאחת הפאות שלה תמיד תהיה הקתדרלה הראשית של העיר. אולי מסביב תהיה עיר של 5 מיליון איש או ישוב של 301 איש, תמיד יש פלסה דה ארמס (כך מבטאים) וקתדרלה.

ולמה שטקילה תהיה שונה? לא הרחק מהמלון שלנו שוכנת לה הכיכר המרכזית, היא ה Plaza de Armas. כשנכנסנו ראינו המון יושב, מדבר, טוחן מיני אוכלים קטנים שנרא
ים שווים, איש שממלא את הכיכר בבועות סבון (מוכר בועות הסבון) וקבוצה גדולה של צעירים לבושים כמו אדמירלים ובחורה אחת לבושה כמו נסיכה, עומדים על מדרגות הכנסיה (כמו בשיר של שלומית אהרון שרוקדת על מדרגות הרבנות) מתוחים לדום.

On the stairs of the main Cathedral we saw a strange scene – a bunch of guys dressed as Admirals and a young girl dressesed like a princess

בירור קל אצל שאר לובשי המחלצות הבהיר לנו כי במקסיקו, נהוג לחגוג את יומולדת 15 של הבנות בצורה מיוחדת וזו שנראית הרבה יותר היא רק בת 15 ואלו הם חברי התזמורת שתנגן/ניגנה באירוע.

We found out that the girl was 15 and it is customary in Mexico to celebrate a girl's 15th birthday in a grand way

והבועות עולות ומרחפות וממלאות את הכיכר (כמו בספרים של "איפה אפי?", מיצאו בבקשה את נורית ונדב. אתם יכולים לשלוח גלויות ובין הפותרים נכונה יוגרל פותר של לא פתר נכונה) 

And the soap bubbles from the soap bubble seller rise and fill up the night air in the plaza

וזו הקתדרלה, עם האור האחרון של היום. את שאר הערב בילינו בחיפוש אחר מקום אוכל שיקבל את אישור הילדים ולבסוף נאלצו המסכנים הקטנים לטעום משהו חדש! כמה אכזרי העולם הזה!!!