עוד שוק והפעם במומו

מומו היא מוֹמוֹסְטֵנַנְגוֹ (Momostenango) ורציתי לקרוא לפוסט "הפוסל, במומו פוסל" אבל חששתי שלא כל ששת הקוראים יבינו את ההומור המשובח, אז ירדתי מזה.

לפני שבאנו לגואטמלה נורית ישבה ולאור הנר (טוב, הנר הוא מטפורה) ישבה ועם הספר של גואטמלה (אנחנו מטיילים עם לונלי פלנט באנגלית של גואטמלה, מהדורת 2006 – משמעותית יותר נכון ולא מצונזר כמו המהדורה העברית של מרכז אמריקה שמורידה אתרים ומלונות בהנכה שישראלים הם קמצנים וחסרי תרבות). אז נורית ישבה עם הספר של גואטמלה ומפה ובעזרת פתקיות דביקות סימנה בכל מקום מתי ימי השוק שלו. יצירת מופת של ממש. כך ידענו שהיום, יום ראשון הוא יום שוק בכפר ההררי של מוֹמוֹסְטֵנַנְגוֹ. היתרון העצום של לטייל עם רכב הוא שפשוט קופצים (קופצים הוא מונח מטעה, פשוט הולכים לאיבוד בדרך ליעד כי אין שילוט דרכים בגואטמלה) להיכן שרוצים. בניגוד למקסיקו, המרחקים יותר קטנים ואז אפשר להגיע לשוק כפרי בבוקר ולעשות משהו אחר אחה"צ.

הפעם לקחנו נוסעים איתנו. מעיין ודרור (אתם כבר צריכים להכיר את השמות) הצטרפו אלינו לנסיעה. כמובן שאין שום שילוט אבל לקחנו רק שתי פניות לא נכונות והגענו אל מוֹמוֹסְטֵנַנְגוֹ. מעיין עצרה אותנו לצלם את שער הכפר

This is the welcoming gate to the highland village of Momostenango, where we stopped on sunday to see the market, as Sunday is market day in this village

השוק הוא שוק אוכל (שם שוב קניתי לי ולאוהד בננות קטנות ומתוקות) ושוק של טקסטילים מקומיים. שוב יש את הבעיה שהמקומיות לא ממש שמחות שמצלמים אותן ואם מבקשים רשות הן ממהרות להסתלק. הפתרון שלנו הוא להציג דוגמנית שמחזיקה הֻוויִפִּילֶה Huipile חולצה עליונה.

The momostenango sunday market has a textlie area. The locals are camera shy so we selected a model to show us the Huipile, the upper shirt which the women wear

והנה עוד בסטה של חולצות. רוב אלו מימין, רקומות ביד בסבלנות אין קץ וברקמה עדינה ועשירה. אלו משמאל ארוגות בצפיפות שגם היא תולדה של סבלנות סטואית. הן שייכות לכפרים שונים וימכרו לנשים שמגיעות מאותם אזורים (אישה ממומוסטננגו לא תלך עם רקמה של טודוס סנטוס). 

These are different upper shirts for women from different villages. Those on the right are woven tightly, by hand and those on the left are embroidered with such patience and detail it is scary

והנה דוגמנית הבית עם עוד חולצה

The house model with another shirt

ועוד דוכן צבעוני בשוק

And another colorful Huipile shop

בשלב הזה אוהד קצת נשבר מהצפיפות וחוסר העניין וביקש לטפס על אימו בפינוק. הוא נקשר למקום בעזרת השמיכה שנקנתה בטודוס סנטוס ושוב היווה אטקרציה בשוק למקומיים. נורית נורא התלהבה מכל האריגים שבעזרתם הן תופרות חצאיות והייתה ממש קרובה לרכוש כמה מטרים. האמת קשה לעמוד מול זה ולא לקחת קצת מכל הצבע הזה הביתה. אבל אנחנו בוגרי הטיול הגדול לדרום אמריקה ועדיין יש לנו כמות מסחרית של שמיכות צמר צבעוניות ועוד כיוצא בזה שלא ראו אור יום מאז שעזבו את המוצ'ילה.

When Ohad got tired (tiredness is a function of boredom) he climbed on his mom with our new blanket which is built for much smaller kids. This is a stand which sells the amazing cloths which the women make their skirts from.

ולסיום תמונה משפחתית (שחלק כבר מכירים). אני עם מכנסי הטודוס סנטוס שלו (בואנ'ה! הם ממש נוחות!) ונורית עם שמיכת הצמר.

ית

And now the whole family in the market. Me with the pants I bought in the village of Todos Santos and Nurith with her woolen blanket

אננס נוסף לדרך ואנחנו רצים חזרה כי צריך להחזיר את מעיין ודרור למלון כי הם ממשיכים הלאה בהסעה. נפרדנו שוב, מדרור וממעיין על ההסעה. לפני שטיפס אל הוואן הממתין הסתובב דרור אלינו ואמר: "וואללה, זה כמו להפרד שוב מההורים!".

מצד אחד, זה חימם את הלב שהתחברנו כבר כולנו יחד כמו משפחה אחת גדולה. אבל מצד שני, מה, אנחנו כל כך זקנים???

טוב, לא חשוב (תירגע דרור, לא באמת נעלבנו … )

בעוד הם ממשיכים לאגם אטיטלן (גם אנחנו נגיע לשם) אנחנו הולכים לשטוף את עמל ימינו במעיינות החמים!