ורוד בסלסטון

ורוד זה צבע של בנות (נכון, גם זכרים מודרנים לובשים ורוד, אבל כאן זה מקסיקו, אין זכרים מודרנים). אבל אם אשאל אתכם דברים בורוד, אחרי כל התשובות הנשיות, די מהר מישהו יזרוק "פלמינגו!".

פלמינגו הם הדבר הכי ורוד שיש. אבל ישנם גם פלמינגו (פלמינגואים???) לבנים. למי שמתקשה לדמין את הדבר הדל הזה ניסיתי להעביר את התחושה כך

Flamingos are the pinkiest things you can imagine. But, can  you imagine a  white flamingo? to help visualize this wonder of nature, here is a picture showing such an animal.

"לא יתכן!", תטענו, "זה שיקוץ של הטבע", יאמרו אחרים, "הם לבקנים", ילחש מישהו מאחור. האמת שאתם יכולים לחוות את הפלא הזה של פלמינגו לבן לא רחוק מביתכם. קחו את עצמכם וסעו אל פתח תקווה, עיר הקודש. שם בגן החיות המקומי תמצאו את הפלא הזה.

ולמה?

כי פלמינגו בטבע חי במים שיש בהם בקטריה אדומה ואוכל אצות וחסילונים עשירים בבטא קרוטן (מה שנותן לגזר את הכתום, נותן לפלמינגו את הורוד). אבל בגני חיות, כמו זה המפואר של פתח תקווה, הם מלבינים אם לא מאכילים אותם בתוספי מזון מיוחדים (וחסילונים, אבל זה לא כשר במיוחד לפלמינגו של פתח תקווה).

כך פלמינגו צריכים להראות!

But white flamingos are only found in low budget zoos. In nature, the flamingo inhabit water that carry a special bacteria and they eat algea and shrimp all of which contain beta-carotene (which also gives the carrot its color) which turns them pink and sometimes even red.

"היכן?", שואלות הקוראות ההמומות מהגילוי, "אֲיֵה ראיתם את אותם יצורים ורדרדים???"

ובכן, כאן אנו מגיעים לסֵלֶסְטוּן (Celestun).

סלסטון הוא כפר דייגים קטן לחופו של מפרץ מקסיקו. כל כפר דייגים הוא מעניין (הכללה מסוכנת… ) אבל לא נטריח את עצמנו לכאן אלא לשם ביקור בשמורת הביוספרה של סלסטון (Celestun Biosphere Reserve או בשם המקסיקאי היותר מרשים Parque Natural del Flamenco Mexicano).

יחודה של השמורה הוא בכך שהיא משמרת אזור מרתק בו נפגשים מימי הנהר המתוקים והמים המלוחים של מפרץ מקסיקו ויוצרים אזור נהר וביצות בו חיים כ 300 מיני עופות (חלקם קבועים חלקם מבקרים/נודדים). הסיבה שמושכת מבקרים רבים (ואותנו) היא הלהקות הגדולות של פלמינגו ששורצות במקום (בחורף הלהקות מונות אלפים, עד להקות של 20,000 ורודים שכאלו).

הרעיון פשוט: שוכרים סירה עם דייגים שמתלבשים יפה בחולצה של משרד התיירות ויוצאים על הנהר לראות ציפורים. למשקיענים יותר, יש סיבוב ארוך שבו גם עוברים בחלקה החיצוני של השמורה ביער "מאובן" (היה זה יער כל גדות הנהר עד ששינוים במשטר הזרימה דחקו את המים המתוקים והים חדר יותר פנימה והרג את העצים שנותרו כעמודים קשים כאבן). מי שרוצה לקחת את הסיבוב הארוך, יצא נא אל החוף ויקח סירה משם. אנחנו הגענו עד לגשר שחוצה את הנהר ושם ירדנו אל המזח.

זה כל כך מתאים לראש הישראלי. ניגשתי למשרד לברר את התעריף לסירה וקיבלנו מחיר. בעוד אני פוסע מעדנות אל המפלץ הממתין, הגיע אלי דוד מקסיקאי והציע לי שאבוא איתו בסירה בקצת יותר זול. אני סרבתי בנימוס ואמרתי שאחכה לעוד אנשים להוריד את התעריף. ואז הגיעו שתי נשים מקומיות שפנו ישר אל החאפר. כששאלתי אותן מה העניין הסבירו לי שזה בדיוק אותה סירה ואותו דייג/מדריך רק שהתעריף הרבה יותר נמוך. כששאלתי אם זה לא חשוב לתרום לתיירות במקום ולשלם קצת יותר, הן ציחקקו לתמימות והסבירו לי שההכנסות לא זורמות הלאה…

אז עלינו לסירה, התמקמנו ויצאנו אל הדרך. בתפריט – עלייה בנהר לראות ציפורים ושאר חיות יש שמסתובבות בשמורה לעיתים, מעבר דרך ביצות המַנְגְרוֹבים ועצירה לטבילה במעיינות מים מתוקים באמצע הביצה המלוחה. עוד לפני שהסירה הפנתה את חרטומה, הסבירו לנו שהמים אדומים בתקופה הזו ולא בגלל שהם מלוכלכים, אלא בגלל שעצי המנגרוב, בעונה הזו, מפרישים המון טנין למים (טנין הוא החומר שיש באפרסמון לא בשל ואז שנותנים בו ביס זה מרגיש קהה בחיך, וגם מה שנותן עפיצות, אותו מונח פלצני, ליין).

אני לא צַפָּר ואת רוב העופות שלי אני אוהב בתנור עם משהו טוב ליד אבל יש משהו ממש יפה לראות את כל הציפורים האלו בטבע.

הנה קורמורן יושב לו על ענף בהמתנה לדג הנכון

Continuing a tradition of visiting wildlife reserves, we drove, out of Merida, where we spent the night (and intend to sepnd the next couple of days) to Celestun, a small fisherman's village which  is the gateway into the "Celestun Biosphere Reserve". The reserve preserves the habitat of some 300 bird species , a habitat created by the mixing of the sweet water from a river with the salt water of the Gulf of Mexico.

We took a boat tour to see different birds, mangrove wetlands and sweet water springs in the middle of the salty wetlends. But mostly, we came for flamingos

The picture above is not a flamingo, but of a Cormorant perched on a tree branch, looking for the right fish

ואנפה לבנה שחלפנו על פניה במים הרדודים של החוף

A white egret

וכמו שהובטח לנו, המים אכן הלכו והפכו אדומים ככול שעלינו במעלה הנהר

Before we left the dock, we were told that the water is going to be red. It is not pollution but tannin released into the water by the mangrove trees (which do it in this season)

הדייג שלנו הוא גיבור,
הוא יקח אותנו לראות ציפור!

נהג הסירה או הדייג שלנו היה סבבה. הוא הכיר כל פינה ועמוד בנהר וזיגזג כל הזמן, לפי עמודים ומצופים שסימנו לו את הנתיב הפתוח בנהר שהסחף בו רב. הוא גם שלט במעט אנגלית, מספיק כדי להסביר לנו מה אנו רואים ושותפותינו לסירה גם עזרו לתרגם את המונחים המקצועיים. הוא ידע איפה לפנות כדי למצוא את המקום המדויק בו ציפורים מסוימות אוהבות לקנן. למשל העץ הזה המלא ציפורי פריגטה (Frigatebird) שהיא הציפור עם הכנפיים הכי גדולות ביחס לגוף ומסוגלת להשאר באויר שבוע (!) באירודינמיות מופלאה והן ידועות כמי שמבשרות סערות בים (הן רוכבות על חזיתות חמות שמקדמות סערות טרופיות ולכן מלחים די חששו לראות אותן). כאן הן מקננות על עץ על שפת המים

Our boatman was great and he knew where to go to see differnet birds, such as these Frigatebirds which nest in that tree, above the red waters

הן תלויות ברפיון על העץ שרק ממנו הן יכולות להמריא בשל הכנפיים הענקיות שלהן

Having the largest wingspan to body weight ratio of any bird, they are essentially aerial, able to stay aloft for more than a week, landing only to roost or breed on trees or cliffs. They cannot take off from any flat surface so they just sit on the trees

ואז הגענו לסיבה האמיתית. לפלמינגו.

אני ציפיתי למצוא להקה עצומה שתכסה כל חלקה טובה, הנהג/דייג הודיע לנו שבאנו לא בעונה הנכונה ועכשיו יש רק כמאה או יותר ציפורים. לפי חוקי השמורה אסור בתכלית האיסור להתקרב אליהם או להבהיל אותם כי הציפורים האלו כל כך חכמות שכשהלהקה ממריאה בבת אחת בבהלה הם נתקלים זה בזה ושוברים כנפיים ומפרקות. הם גם אוכלים מזון שהתרומה התזונתית שלו נמוכה ואם ימריאו או ירוצו בבהלה הם מוציאים כל כך הרבה אנרגיה שיצטרכו לאכול עוד יומיים להחזיר את האנרגיה הזו. לכן מפעילי הסירות נדרשים לכבות מנוע ולא להתקרב (והתיירים מתבקשים לא לבקש זאת מהמשיטים).

Finally, what we came to see – a flock of flamingos strolling in the water

ועוד כמה פלמינגואים. נסחפנו לנו בשקט אל מול הלהקה והם פשוט נורא יפים. יש בהם יופי קיטשי לחלוטין

The boat motor was turned off and we just floated in front of the flamingos. The rules say that you should not frighten them as this "wise" birds take off in fear in a great mess and might break their necks, so we kept our distance and the motor was silent

הצייר בלבולי החביא את הספרה 4 בתמונה. מי מהילדים ימצא אותה???
ראו איך הפלמינגו מנשק את בבואתו במים

There's a riddle here, in this photo of a flamingo kissing his image in the water. Where's four?

אחרי שגם לי נגמר מהפלמינגו (ואני הייתי הכי סבלני בסירה) המשיך הנהג/דייג (נייג???) שלנו הלאה לאטרקציה הבאה

After we were fed up with the flamingos (it took a while but it was time to move on) the boatmen took us to the next attraction in our tour

הוא שייט במתינות ליד שורת העצים הטובלת במים כשלפתע הפנה את חרטום הסירה אל תוך הסבך והבקיע דרכו, אל תוך ביצת המַנְגְרוֹבים . למי שלא מכיר, המַנְגְרוֹבים הם לא השכנים מקומה 4, שולה ומנחם מנגרוב אלא עצים שמשגשגים במי מלח ולכן מסוגלים לחיות במקום שאף צמחיה לא מצליחה. יש להם שורשים שנשלחים לכל כיוון כמו מניפות והם נראים כאילו הם יושבים על קביים

He (the boat man) cruised along the tree growing on the water's edge when suddenly he turned the bow of the boat into the growth and suddenly we were in the middle of a mangrove wetland

המים הלכו והאדימו ככל שהעמקנו אל תוך המנגרובים ששלחו ענפים לדפוק לנו בראש

As we sailed deeper into the mangroves, the water became more and more red

כל כך אדומים עד שכשהגענו למעיינות המים המתוקים (Ojos de agua – עיניים של מים) שבהם היינו אמורים לשכשך, המעיינות שבד"כ הם צלולים וכחולים היו כל כך אדומים עד שהיו שחורים.

אני העזתי וטבלתי רגל פנימה אבל הצבע המאיים עשה את שלו, ופשוט ויתרנו על התענוג

The water was so red that when we got to the fresh water springs, Ojos de Agua, in the midst of the salty wetlands, the fresh water, which usually are crystal blue were dark red, almost black. I tried to go in but the color was too much for the whole group and we decided to take a rain check

אז במקום, יצאנו לסיבוב קצר על המסלול שמוביל דרך ביצת המנגרובים

Instead, we took a short walk on the walkway which goes through the wetlands

המשכנו הלאה עם הנייג שלנו (זוכרים? נייג???) שהוביל אותנו חזרה אל המזח דרך עוד ציפורים. נפרדנו כידידים לא לפני שבררנו אצלו איפה אוכלים במקום הזה (כפר דייגים? על גדות מפרץ מקסיקו השופע???)

המשוואה פשוטה: איפה שיש כזה (סירת דייגים על שפת ים קריר ועשיר בדגה)

After we got back from the tour, we asked the boat man where to get something to eat as Celestun is a fishing village and there is a simple equation: Wherever you have this (above, a fishing boat on the shore of the rich gulf of mexico)

יש כזה – סביצ'ה של חסילונים וירקות טריים עם בירה קרה אל מול הים

You have this (above) – Shrimp Ceviche  with fresh vegtables and a cold beer in front of the ocean

המנה השניה של דגים וחסילוני ענק עסיסיים (אני אכלתי חסילונים חריפים שכמה שהיו חריפים ככה היו טעימים ועסיסיים) היתה פשוט שירה צרופה, פיסת אושר על צלחת. חבל רק שהדג של נורית לא עמד בסטנדרט הגבוה.

אבל לפני שאנו ממשיכים חזרה למרידה וסוגרים עוד
יום אני חייב לספר על הערסל. בעצם ערסלים.

מרידה היא המקום לקנות ערסל במקסיקו. בספר שלנו, People's guide to mexico (כבר כתבתי עליו כאן) יש מדריך שלם איך לקנות ערסל וכפסע מוכר הערסלים על החוף היינו מוכנים כבר. אני חושב שדיברנו איתו שעה. הוא הראה והדגים והסביר על איכויות שונות, על סוג החוט (צריך להיות כותנה) כמות החוטים (לפחות שלושה בכל לולאה) ועוד ועוד. הוא הסביר לנו שכל המשפחה אורגת את הערסלים והוא מוכר. הוא לא היה הראשון שפגשנו (מוכר ערסלים) אבל הסחורה שלו עמדה בכל הדרישות התיאורטיות והוא עצמו היה הגון וחביב והתמקח בחביבות. לא עמדנו בפיתוי וקנינו ערסל יפיפה (אנו גרים בדירה… ) ואחרי כמה דקות גם ערסל ישיבה הצטרף לערימה שלנו, אל מול מבטי היאוש של נורית שעיניה אמרו "איך לעזאזל אני אסחוב ואארוז את ה*** הזה?!".

עם ערסלים, וחסילונים עם בירה בבטן חזרנו חזרה למרידה. רצינו לנצל את אור בין הערביים היפה ועצרנו לראות את אחד מנקודות הציון של מרידה – אנדרטת הדגל או Monumento a la bandera, אנדרטה גדולה ומרשימה של הפסל Romulo Rozo שמציגה את כל ההיסטוריה המקיסקאית מימי התרבויות העתיקות, דרך הכיבוש הספרדי ועד לימינו אנו

The ended back in Merida. We stopped to take a look at the Monumento a la Bandera a monument built by sculptor Romulo Rozo and represents all the mexican history from the prehispanic to the colonial and modern times.

כבר בערב מתחילות כאן, במרידה חגיגות סוף השבוע, אבל זה בפוסט חדש

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ורוד בסלסטון

  1. יוני הגיב:

    ערסל ישיבה עושה את הטיול יותר נוח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s