תעלומת הראש היוקטקי

(יוּקַטֵקִי – של חצי האי יוּקַטָן)

אחרי הצהריים באִיסְלָה מוּחֵרֶס. המצלמה המושבתת יושבת לה על כיסא בחדר, מיותמת ונזופה ועדיין לא עובדת.

לי ולבנים יש פגישה.

אנו יוצאים לסיור שנורקלינג, עם מדריך וסירה, אל שוניות שבעומק הים.

נורית, אם הבנים שקצת חוששת, בודקת בפעם האחרונה אם אני בטוח שאשתלט על שני החבר'ה הצעירים ואני מרגיע אותה ויוצאים.

בסוכנות אנו פוגשים את המדריכה ההולנדית (בעלת הסוכנות) והמדריך המקסיקאי שהיה מאיה (אינדיאני מקומי). מודדים ומתאימים ציוד והולכים לנמל בקצה הרחוב (אי קטן, זוכרים). הם יוצאים פעמיים ביום, בבוקר ואחה"צ וכיון שעכשיו העונה החלשה יותר זה נהג סירה ושני מדריכים במים ושלושתינו. יצא טוב!

עולים על סירת צלילה ויוצאים לדרך כשהמדריכה (לא קלטתי את שמה… ) מסבירה על מה שאנו עומדים לעשות. ראשית, נצא החוצה, רחוק מהחוף למקום בו יש שונית בעומק 10 מטר ושם יש המון דגים. נצוף כ45 דקות, נסחפים בזרם כשהסירה מלווה אותנו מרחוק ואוספת אותנו בקצה השונית. לאחר מכן נחזור פנימה, קרוב לחוף, ליד המגדלור הקטן שמול הנמל ושם נצוף 3 מטר מעל הקרקעית כעוד 45 דקות ואז נחזור לחוף.

בתמונת הלווין ניתן לראות כמה המים צלולים ושקופים וכמה האי מוקף שוניות (התמונה מראה את הצד הצפוני של האי כשבפינה השמאלית העליונה נמצא החוף הצפוני, שם היינו בבוקר, היכן שהמצלמה נשתתקה).

הסירה מאיצה החוצה מן הנמל. הילדים נראים ממש מבסוטים מהנסיעה אבל אני מתחיל לחשוש. הים, שהיה חלק כמו מראה בבוקר, קצת גלי עם הרוח של אחה"צ. המדריכה שומעת אותי ואומרת לי שאין בעיה ושהסירה תמיד לרשותינו אם אנחנו מרגישים שזה קשה מדי.

לבסוף אנחנו מגיעים למקום. החוף ממש רחוק באופק. אני נותן לילדים הזדמנות אחרונה להתקפל אבל הם כבר רוצים לרדת למים. בדיקת ציוד אחרונה – מסיכה הדוקה ואטומה, שנורקל במקום, חגורת הצלה רכוסה וסנפירים יושבים היטב. המדריך האינדיאני מזנק למים ואני מנמיך את הילדים מעבר לדופן ומזנק מיד אחריהם ואחרי המדריכה ההולנדית. הסירה מיד מסתלקת הצידה ואנו באמצע הים.

שלושתינו מנמיכים את הראש לתוך המים ו…

עולם מדהים מתגלה! השונית ממש יפה ומלאה דגים. גדולים, קטנים, צבעוניים וצבעוניים יותר. הים די גלי אבל זה לא ממש מפריע. אני תופס לכל ילד בחגורת ההצלה כדי שלא יפתחו מרווחים ודופק כמה מכות סנפיר לכיוון המדריכה שצפה לידנו עם גלגל הצלה.

ואז נדב מזדקף.

"מה קרה?", אני שואל והוא מראה לי שהמסיכה שלו דולפת מים. מרוקנים וממשיכים אבל דקה אחרי הוא שוב נעלם לי ואני מרים ראש לראות אותו צף לידי ומנסה לרוקן מים מהמסיכה. אוהד בלי שום חשש ממשיך לצוף לו ולהכות לאיטו בסנפירים לצד המדריכה.

כמה שהידקתי לנדב המסכן את המסיכה, עדיין חדרו לו מים למסיכה והילד מתחיל להלחץ ואיתו אני.

ואוהד שוחה ומסתכל בסקרנות אדירה לכל כיוון, לא מרים ראש מהמים לשניה.

המדריכה שוחה אלינו ומנסה את מזלה להתאים לנדב את המסיכה טוב יותר. היא מצליחה לשפר את המצב ואנחנו ממשיכים, כשאני ונדב רודפים אחרי אוהד ששט לו קדימה עם הזרם. אנחנו צפים קדימה ומדי פעם המדריך האינדיאני מרביץ צלילה מתחתינו (אחר כך הוא יסביר לנו שבבוקר מצאו שם חתולי ים והוא רצה להראות לנו אותם).

השונית נמשכת ואנו נתקלים בלהקות ענק ששוחות כגוף אחד. כל פעם אנחנו מצביעים אחד לשני על איזה דג זה או אחר. אמנם אני מרים את הראש כל כמה שניות לראות שהילדים צמודים אלי ושהמדריכים קרובים אבל אני מתחיל להרגע, להנות וגם לחוש גאווה על שני החבר'ה האלה ששוחים כמו גדולים.

ואז נדב שוב נעלם ואני מוצא אותו למעלה, על פני הגלים. נשבר לו לגמרי מהמים שחודרים לו למסיכה וגם נראה לי שקר לו. אני שולף את אוהד ושואל אותו. גם לאוהד קר ושניהם רוצים לחזור. המדריכה שואלת אותי ואני מודיע לה שאמנם עמדתי על המיקח ורציתי את כל הזמן שבעולם אבל זה היה קודם ועכשיו אני רוצה את הסירה.

הסירה מגיעה אלינו תוך דקה, שתיים ואני מעלה את שני הילדים למעלה ועוטף אותם במגבת גדולה. המדריכה שואלת אותי ואני מורה לה לחזור לחוף.

שניהם, ההולנדית והאינדיאני בוחנים את המסיכה של נדב. גם אני בדקתי אותה והיא אטומה. אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח – היא התמלאה כל הזמן במים. האינדיאני החייכן מסתכל עליה, מודד את המסיכה, מסתכל על נדב ומתחיל לגחך. "tiene una cabeza yucateca" הוא אומר ומצביע על נדב, "יש לו ראש יוקטקי". ההולנדית מסתכלת על נדב הנבוך ומחייכת. "יש לו ראש רחב", היא מכריזה, "כמו לאינדיאנים המקומיים וגם להם קשה להתאים מסיכה כי מים חודרים דרך קמטי החיוך שבצידי האף… ".

"אבל", היא מוסיפה, "הם שניהם היו ממש בסדר למרות שאין להם שום עודפי שומן שיחממו אותם". אני יושב עם השניים שהצבע חזר להם ללחיים ומחייך.

שנייה אח"כ אני שומע את השלושה משוחחים בינהם. יש להם רעיון חדש. אולי נעצור בכך זאת במקום השני שהוא יותר קל ויותר חמים. הם מסתכלים עלינו ואומרים זה לזה "השני, הקטן הוא ממש טבעי במים, ממש natural". בבת אחת כל הקר והנאחס של המסיכה נעלם בגל גדול של גאוות אב.

ההצעה החדשה היא לעצור לקראת סוף השונית השנייה שלפחות נראה אותה גם. נדב מסר
ב ונותן מבט חמדני בשקית הגדולה של תפוצ'יפס שהבאתי לכל מקרה. אוהד מניד ראש בהסכמה. אני מוודא עם נדב שאין לו בעיה להשאר בסירה והוא מתישב לו בירכתיים עם שקית האוכל והמגבת ושוקע באושר בכירסום.

שוב מנמיכים את אוהד למים ואני איתו. הפעם הזרם ממש חזק וסוחף אותנו קדימה.

למשך 25 דקות אנו צפים והשינוי הפעם ענק. הקרקעית היא 3 מטר מתחתינו ואמנם אין להקות ענק אבל יש דגי ענק. אנחנו רואים דגי תוכינון צבעוניים להפליא עם מקור כחול שלא ידעתי שמסוגלים להגיע לגודל שכזה. אוהד מזהה אותם ואני רואה את עיניו מתרחבות בשמחה דרך המסיכה (כשהיינו בסמוק שמפיי, והוא נשבר בטיפוס, שיחקנו משחק שאני דג תוכינון שמקלף קוצים מקיפוד ים, קוץ על כל מדרגה שהוא טיפס ומאז הוא מדבר על הדגים האלו שמעולם לא ראה).

המדריכה מושכת את תשומת ליבנו, ואנו מפדלים בסנפירים כדי לעקוב אחריה. לפתע מופיעה מולנו להקה של דגים גדולים, כסופים עם פסים על הגב ופה מלא שיניים. ברקודות!

אני מסמן לאוהד לעלות, לספר לו מה אלו. להפתעתי הגמורה, אוהד מתחיל לשחות מהר אחורה בהיסטריה, כמעט על סף בכי. "הם לא עושות כלום" אני אומר לו ומרגיע אותו (הם באמת לא עושות כלום לאנשים).

אנחנו ממשיכים, אני והדולפין הקטן שלא מרים את הראש מהמים ומאלץ אותי לעיתים לרוץ מהר קדימה לעמוד בקצב שלו.

אני חייב להתנצל בפני נדב, שאני מקווה שיקרא את הסיפור הזה ביום מן הימים, אבל אוהד היה מדהים. הוא שחה לו בטבעיות מושלמת ובסקרנות אין קץ, מנסה לראות הכל. גם לי התחילו להכנס מים למסיכה מרוב חיוך.

לבסוף הגענו עד למגדלור הקטן שבמים ואל הסירה. זרקתי את אוהד פנימה, אל הנהג שהמתין לו ואני חושב שעוד שלפני שנחת בסירה, כשעוד היה באויר, הוא התחיל לספר לנדב על כל הדגים שראה. נדב ישב בסירה, חמים ומלא צ'יפס והיה הקהל המושלם, זה שמקשיב ושואל שאלות.

שני המדריכים חייכו והודיעו לי שזו הייתה חוויה מתקנת. לפני זמן מה הם לקחו זוג עם ילד בן חמש וזו היתה חוויה קשה כי הוא ממש לא הסתדר ואילו היום זה היה מצויין.

חזרנו, מלאי חוויות לנמל ולחדר שם חיכתה אמא דואגת ששמחה מאוד לראות אותנו חזרה, שלמים ובריאים ועמוסי סיפורים.

(והמצלמה עדיין משותקת!!!)

עוד יום ואנו מתחילים, רשמית, לטפס חזרה לכיוון ארה"ב

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s