חיפושיות הכסף של טסקו

ב1933 נפגש אדולף היטלר (טפו, צורר) עם כמה מראשי תעשיית הרכב הגרמנית (בינהם פרדיננד פורשה) וביקש מהם לייצר  מכונית לעם (בגרמנית "Volks-Wagen" או "People's car"). כך נולדה החיפושית המוכרת עד היום. זו מכונית באמת מופלאה. אמנם היא לא נוחה, אין לה ממש כוח, היא רועשת ולא ממש נוח להכנס אליה אבל אי אפשר לקחת ממנה את העובדה שעד 2003 יצרו במקסיקו חיפושיות, פחות או יותר לפי התכנון ההוא משנות ה30 של המאה הקודמת – והן נוסעות! כלום לא קורה להן, המכניקה שלהם פשוטה וכל כך אמינה שזה ממש לא להאמין.  (אתם יכולים לקרוא עוד עליה כאן). בכלל, במקסיקו רואים כל הזמן חיפושיות (יש אפילו מודל 2004!)

ולמה חזרתי ל1933? בגלל שהעיר טסקו (Taxco שמבטאים tahs-ko) היא מוזיאון חי ונושם לאותן חיפושיות עגולות ורועשות. העיר הזו, שבנויה עם שיפועים של 30 מעלות וסיבובים של 300 מעלות עם רחובות ברוחב של 3 מטר מהווה מגרש משחקים נאה לאותן מכוניות משעשעות. אתה הולך ומטפס או יורד ברחובות המרוצפים אבנים ושומע את הצרצור הזה של מנוע חיפושית או הצווחה של מיניבוס שכזה שמתאמץ לטפס, עמוס נוסעים. הנהגים עושים שימוש יצירתי בכל הכביש ופונים פניות מטורפות תוך כדי החלפות הילוכים ונסיעות לאחור. גם כשאתה הולך בסימטה קטנה אין אתה אתה בטוח מאותו צירצור שמאלץ אותך לקפוץ לתוך מפתן קרוב כדי למנוע מרגליך לגדול במספר הנעליים.

אני הייתי מאוד משועשע מהן, כפי שאתם יכולים לראות.

Taxco - 03 VW in climbing street

Taxco - 06 VW Bus upclose

Taxco - 05 VW Bus climbing

Taxco - 04 VW in climbing street

Taxco (pronounced thas-ko) is a small colonial (what else?!) city which is built in a great incline (I think some of the streets have 30 degrees incline) and very narrow cobbled street. On these streets herds of VW Beetle (the original one) and VW minibuses can be found as taxis. Mexico still manufectured them until 2003

אבל, אני מתנצל על ההתלהבות ואחזור להסביר דברים לפי הסדר.

יצאנו מאקמברו אחרי 12 בצהריים לכיוון טסקו. זו נסיעה של 5-6 שעות. כשנוסעים לאילת, תמיד מתארגנים ומנסים לצאת מוקדם. לא יוצאים כך סתם, אבל אנחנו כבר מורגלים במרחקי הענק של מקסיקו (לא תמיד המרחק גדול, אבל הכבישים עושים אותו ארוך) ולכן נראה לנו הגיוני לצאת כשאנו מצוידים בשק בוטנים מצופי אבקת צ'ילי.

הדרך לא היתה ממש מענינת ועברנו בעיר גדולה בשם טולוקה (שם קצת התברברנו כי השלטים תמיד נעלמים לנו בדיוק כשצריך להחליט אם ימינה או שמאלה). אחרי טולוקה הדרך החלה להיות יפה כשאנחנו מטפסים אל הרים עשירים בצמחיה טרופית ועוברים דרך כפרים קטנים. הרגשנו ממש מקסיקאים כי נסענו לנו, שומעים מוזיקה מקסיקאית (אם הקשבתם לקטע שהיה בפוסט של טקילה, קנינו דיסק של מוזיקת מריאצ'י בתקווה שיהיה בו את השיר הזה ובעודנו נוסעים, נדב שמע כמה צלילים וקבע "זה השיר 'מקסיקו' ששמענו!" אנחנו גיחכנו בביטול אבל השתתקנו אחרי 2 דקות כשהגיעו לפזמון, כי הוא צדק…. ), עוצרים לקנות קוקוס טרי (אני עם צ'ילי מלח ולימון , נורית בלי) ומרגישים חלק מהארץ.

מדי פעם היו התקפות גשם אבל בד"כ היה בסדר עד שהתקרבנו לטסקו. היה קצת גשם והפסיק ופתאום ראינו קשת משגעת בהתחלה מתחתינו ואח"כ ממש לידנו (ממש להושיט היד ולטבול בצבעים)

Taxco - 01 Rainbow on the way to Taxco

The rain that followed us all the way from Acambaro created a spectacular rainbow

והשמיים רק הלכו והתקדרו, מה שהיווה רקע מצוין לתמונות שהייתי חייב לצלם ברגע שראינו את העיר, דבוקה לה אל צלעות ההרים

Taxco - 02 First Glance on Taxco

And this is our first glimpse of Taxco, streched on the mountain side

השמיים הלכו והתקדרו ואז פרץ בבת אחת, וואחד גשם רציני. הוא ממש הקשה עלינו כיון שרצינו למצוא מלון שבחרנו מתוך הלונלי פלנט, מלון שהיה אמור להיות זול ובמרכז העיר. לא הצלחנו לפצח את המבוך ולא מצאנו איך נכנסים פנימה לסבך הסמטאות. אחרי שנסענו לאיטנו בפקקים האיטיים שלאורך הדרך הראשית שלמטה ובגשם השוטף העצבים במכונית הלכו וגברו. בסוף אחרי ששאלנו כ14% מאוכלוסית העיר (בכל מקום עוצר אותך מישהו שמתיימר לעזור לך ולענות על שאלותיך אבל בעצם הוא מוביל אותך למלון שמשלם לו על כל ראש שהוא מביא – ולכל האנשים האלו יש את החוצפה להזהיר אותך שלא תדבר עם אנשים ברחוב כי הם לא הגונים ורוצים לעזור, כמותו). בסוף מצאנו את המלון (Hotel Los Arcos) שהוא מלון בתוך מה שהיה פעם מנזר. מומלץ לתרמילאים, אבל לא למשפחות עם מכונית.

פרקנו את הציוד בגשם מטורף ואז נשלחתי לשים את המכונית בחנייה במקום אחר בעיר. הדודה בקבלה ציירה לי מפה ויצאתי לדרך כאשר אני מאבד את הכיוון תוך 34 שניות ושתי סמטאות כי לא הצלחתי לראות כלום מבעד למגבים. הגשם, העובדה שהעיר בנויה בשיפוע מזעזע והתוספת של רחובות מרוצפים באבנים חלקלקות הצטרפו יחדיו לאתגר שלא היה מבייש מסע של Camel. כמובן שנהגי החיפושיות לא הסתבכו אבל מכוניות מודרניות יותר פשוט החליקו במורד הרחובות, מפרפרות ביאוש כשעוברי אורח רטובים דוחפים אותן במעלה הרחוב. אני פשוט ביקשתי מהמפלץ לעבור ל4×4 ובזאת נפתרה הבעיה (לאחר שאני ניסיתי לטפס אחורנית וגם אני הרגשתי שאני מחליק).

בבוקר, הכל היה רטוב אבל השמש הפציעה והתחיל להתחמם. יצאנו לאכול ארוחת בוקר, גבוה מעל העיר (ב Angel Inn). אחד, אחד יצאנו למרפסת לדבר עם ההורים (או סבתאסבא במקרה של נדב)

Taxco - 07 Nadav on the phone at breakfast

Nadav talking to his grandparents during our breakfast, high above the town

והנה כולם (אני מאחורי המצלמה) על המרפסת. קשה לראות, אבל ניתן להבחין בעננים הרובצים על חלקה העליון של העיר

Taxco - 08 After breakfast in Angel Inn

והנה עוד קצת גגות מעל העיר. העיר צבועה בלבן (ברובה) עם גגות רעפים אדומים ויש לה נופך ים-תיכוני משהו.

Taxco - 09 Rooftops in the Sun

Some more views from above. The city is mostly painted white with red tile roofs which in a sense gives it a meditarenian athmosphere

טסקו ידועה בכל מקסיקו ובעולם כולו בשל הכסף (Silver) שלה. פעם, עוד לפני הספרדים, כרו כאן בדיל וכסף. הספרדים נכנסו בצורה רצינית לעסק ודי מיצו את אפיקי הכסף ואז, 200 שנה אחרי שהרנן קורטז כבש את העיר, הגיע צרפתי חביב בשם ג'וזף (יוסף… ) דה לה בורדה (Joseph de la Borda ולא מגזין התפירה Burda) שגילה אפיק כסף חדש וענק שעשה אותו עשיר מאוד (האגדה מספרת שהוא יצא לרכוב וסוסו ניגף באבן ונפל. לאחר שבורדה קם הוא שם לב שמתחת לאבן שהסוס הזיז יש ברק של כסף וכך הוא מצא את האפיק). בורדה התעשר 3 פעמים ואיבד את כל כספו פעמיים. להודות לאל על מזלו הוא מימן בניית כנסיה. הוא לא חסך בכלום (וכך כמעט איבד את הכל) ובנה כנסיה מצועצעת להפליא, שאין בה מילימטר אחד שאינו מעוטר ומקושט. כנסיית סנטה פריסקה (Santa Prisca) נמצאת בכיכר המרכזית ומהווה אחד מהאתרים היותר ידועים בעיר.

Taxco - 10 Templo de Santa Prisca

Taxco - 11 Templo de Santa Prisca

The Santa Prisca was commisioned by Joseph de la Borda, a french prospector who got very wealthy exploiting the silver mines of Taxco. It is highly decorated, both from the outside (as you can see)

אנחנו תיירים ולכן אין באפשרותינו אלא לבקר בכנסיה. הכנסיה מלאה בזהב ובפיתוחים עד שהעיניים מתעיפות. בדיוק ישבו שם כמה נזירות עם גיטרות ושרו שירים (שלא היו מוכרים לי, אבל רוב הנוכחים המקומיים זמזמו בשקט)

Taxco - 14 Templo de Santa Prisca

The church is extermley decorated from the inside as well (lots of gilded wooden carvings) . As we sat inside to admire the church, we saw a group of nuns (well, we heard them as well) playing guitars and singing so

והנה שניים מהמבקרים בכנסיה

Taxco - 13 Templo de Santa Prisca

רק עוד שתי זויות על הכנסיה:

לזאת אני קורא "חדש וישן" – הדוד(קוואזימודו?!) שמצלצל בפעמון עומד ומדבר בסלולרי מיד לאחר מכן (אולי יש לו סידור שברגע שחברה שלו שומעת את הפעמון היא מצלצלת אליו)

Taxco - 12 Templo de Santa Prisca modern and old

Old and New"- The dude that rings the bell finished ringing and then pulled out a cellular and started talkin

כאן רואים שלושה מהסמלים העיקריים של העיר – כנסיה, רחובות צרים ונטויים וכמובן – חיפושיות

Taxco - 15 Templo de Santa Prisca and beetle

Another view with three Taxco symbols – Church, steep streets and a VW Beetle

אחד הדמויות היותר מוזכרות בעיר היא William Spratling, חרש (צורף ששומע היטב) כסף, עיתונאי וסופר אמריקאי שהגיע לטסקו ב1929 והקים אותה לתחיה. לאחר שאחרון מכרות הכסף התדלדל העיר שקעה ונשכחה עד שהגיע ספרטלינג ופתח סטודיו ליצור תכשיטי ומוצרי כסף בעיצובו. כל הצעירים שהוא לימד פתחו סדנאות משלהם והיום העיר ידועה בכל העולם במוצרי הכסף שלה ובצורפים והאמנים שבה.

עצרנו רגע במוזאון שלו, בתוך העיר. יש שם תכשיטי כסף שלו עצמו (ששווים היום המון כפריט לאספנים) והפריטים הפרה-היספנים שנתנו לו השראה. ויש שם כרגע, תערוכה של בחורה בשם Veronica Perez Resendiz שעושה פסלים מעיסת נייר שאי אפשר לעמוד בפניהם – הם כל כך צבעוניים, חמודים, מלאי השראה ועושים חשק לפרוץ למוזיאון. הנה רק אחד, שנקרא שירת הסירנה (לא, לא רק עירית לינור דיברה על זה) וזה מעין מנורת לילה צבעונים בגודל  אבטיח בינוני.

Taxco - 16 Song of the Sirens by Veronica Perez Resendiz

In the William Spratling museum we saw a temporary exhibition by a mexican artist named Veronica Perez Resendiz which works with papier mache, to form amazing sculptures, amazing in they joyfulness, color and detail

כמו שכבר ציינתי העיר ידועה בפריטי הכסף שלה. זו בעצם הסיבה הראשית לרוב המבקרים. האמריקאים? הם באים לקניות. קראתי בערב בפורום של טסקו ב Tripadvisor.com (אתר מומלץ לכל הדעות) ואנשים מסבירים איך לזהות זיופים ואת ההבדלים בין 925 (92.5% כסף הוא מה שקוראים Sterling Silver והוא הדרגה הגבוהה ביותר של כסף. יש גם 100% כסף אבל זה קצת רך ותכשיט יכול לההרס). גם אני רשמתי לעצמי כמה חנויות מומלצות ואת המשפט הספרדי שאומר "תן לי מחיר סיטונאי!" (עד שגיליתי שמחיר סיטונאי מתחיל מקילו (!!!) כסף). רואים אמריקאים שכנראה קונים על מנת למכור או לחנות. ראינו אחת אוספת שקיות סוּפֵּר מלאות בצמידי כסף (לדעתי היו לה שם כמה קילו טובים).

אנחנו הסתובבנו בעיר, מסתכלים בחנויות – יש כמה, כמו חנות בשם 22:30 (ליד הזוקולו) שהן של מעצבים שעושים דברים עוצרי נשימה (הנשימה גם נעצרת למראה המחיר) ששם אין מציאות של ממש. יש המון חנויות שמוכרות תכשיטים פשוטים וזולים שאח"כ רואים בכל מיני מקומות אבל אין לנו סבלנות להתחיל לברור בכמויות הבינוניות ומטה שיש. מצאנו לנורית משהו יפה וזהו.

הנה עוד קצת רשמים מהעיר, לפני שאני סוגר כאן:

אוהד מטפס, לצד דוכן של אינדיאנית שמוכרת תיקים ברחוב. התיקים המבריקים קלועים מאריזות של ממתקים וחטיפים (משהו שאנחנו רואים בהמון מקומות וזה רק ענין של זמן לפני שנורית קונה אחד)

Taxco - 17 Ohad on the street

Some athmosphere views of Taxco – Ohad climbs street near a vendor who sells straw bags and bags made out of weaved snack wrappings

עוד רחוב וחיפושיות

Taxco - 19 Street and Rug

A steep cobbled street, and a VW beetle

נדב עומד ומתעצבן על אבא שלו שמצלם אותו בשמש, ליד אינדיאנית שמוכרת קרמיקה נורא יפה אבל אין לנו איך לסחוב את זה כי זה גדול ושביר. תראו איזה שיער יפה יש לה!

Taxco - 18 Nadav and Indian street vendor

Nadav, upset because his dad asked him to stand still in the sun near a street vendor selling colorful ceramics which we want but being big and fargile we couldn't take it

בבוקר למחרת אנחנו בדרך לוואחקה, עם עצירות של יום בדרך.

הנה הסוף. עמדתי בהבטחתי ויש בפוסט הזה חיפושיות וכסף. אבל כל הזמן זימזם לי בראש גם "חפושיות הקצב" שזה איך שקראו ל Beatles פעם בארץ (דרך אגב, קניתי לנו את הדיסק "האחרון" שלהם שנקרא Love שהוא פרויקט חדש יחסית של ג'ורג' מרטין, המפיק שלהם שלקח וניקה וסידר וקצת עיטר את השירים המוכרים ואני ממכר את הילדים למוסיקה איכותית יותר כשאני מסביר להם שע"י זה שאני מכיר להם את החיפושיות ופינק פלויד מגיל צעיר אני מקדם אותם כי עוד כמה שנים הם מאוד יאהבו את המוסיקה הזו)

כשחפשתי דברים לפוסט נתקלתי במאמר המרתק הזה מ YNET שמסביר, סוף סןף, למה החיפושיות לא הגיעו לארץ:

הכניסה לחיפושיות אסורה

כך החמיצו חובבי המוזיקה בישראל הזדמנות נדירה לפגוש את פול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו

והמאמר הוא כאן

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

מרטין, המלך של אקמברו

תראו

זה שעומד שם בפנים בתוך חנות התבלינים שלו בפוזה של מלך הוא אכן מלך. הוא מלך אֲקַמְבָּרוֹ ומולך עם לב גדול וחיוך רחב.

זה מרטין. מרטין אריאגה סילבה ולימינו בתו פאני ולימינה אחותה הגדולה סינתיה (עם חברה). פגשנו אותם ברכבת חזרה מקניון הנחושת. יותר נכון נורית פגשה אותם בעוד שאני הייתי כשעה וחצי בקרון המסעדה מנסה להאכיל את הגוזלים. נורית שוחחה עם הבעל שמדבר אנגלית מושלמת ודרכו עם שאר המשפחה (אחר כך כשיחקנו קלפים עם פאני, הילדה הקטנה, גילינו שהיא דוברת אנגלית ברמה בסיסית כמו שאר הילדים). מרטין הזמין אותנו לביתו והדגיש שזה על אמת.

דיברנו על זה מדי פעם. אני באמת רציתי. מבחינתי זו חוויה, להתארח אצל משפחה מקסיקאית ולחיות איתם רק קצת, כדי לחוש ולראות את הכל בעיניים אחרות. אם זה מוצלח אז זה פותח את הראש (פעם היה עיתון של השכונות, בתל אביב, שנקרא "הפטיש" וסיסמתו היתה "העיתון שיפתח לך את הראש"). התלבטנו, אם זה בדרך או לא ואם הוא באמת התכוון או שזה כמו "תקפצו פעם" שהוא לא ממש מתחייב.

בסוף הרמנו טלפון, לפני כמה ימים ודיברנו איתו. הוא שב והפציר בנו שנבוא ואנחנו אמרנו "למה לא?" קבענו שנגיע אחרי שנבקר במורליה (לשם הוא שלח אותנו) ובאיחור של יום (הודענו מראש!) הגענו לאֲקַמְבָּרוֹ.

הוא אמר לנו שזו עיר קטנה ואני לפחות חשבתי איזה כפר קטן עם שתי פרות ועז. כשחלפנו על פני הגבעה וראינו את העיר פרושה בעמק, אני הבנתי שטעיתי לקול גיחוכה של נורית. יש באֲקַמְבָּרוֹ מעל 104,000 תושבים (ביהוד יש 25,000 בהרצליה 84,000 וברחובות 104,000) ועושה רושם בימים שהיינו שם שמרטין מכיר חצי מהם. הוא אמר לנו שיש לו חנות תבלינים שקל לזהות כי זה מבנה עם שלוש קומות והוא יחכה לנו על הכביש. תוך שניה מצאנו אותו.

הוא, בנו והעובד שלו פשטו תוך שניות על המפלץ ועזרו לי לפרוק הכל לאחד החדרים בבית. קיבלנו חדר עם מיטות לילדים (אנחנו בחרנו את המזרון על הרצפה). מיד הוא הודיע לשכנים שישימו עין על המכונית למרות שאֲקַמְבָּרוֹ היא מקום בטוח.

הוצגנו שוב בפני המשפחה מרטין ואשתו לטיסיה, בנם בן ה17 מרטין, ביתם בת ה13 סינתיה ובת נוספת, בת 11, פאני. בימים הקרובים שרצו בבית ילדים וצעירים נוספים, כולם חברים ובני משפחה.

והריח.

הריח הוא משהו מאוד חשוב בסיפור.

חבל שאין עדיין YouTube של ריחות. למשפחה יש חנות תבלינים שמאחוריה מכונות קליה וטחינה. ומאחורי החנות נמצא הבית. זו לא סתם חנות תבלינים כמו באיזה קניון בכפר סבא. תחשבו חנות תבלינים בלוינסקי (פרג למשל) ואז תוסיפו את ריח המוֹלֶה. מולה טוב עשוי מכמה סוגי פלפלי צ'ילי, שקדים, בוטנים, שומשום, אורגנו, קינמון, ציפורן, סוכר חום (קנה סוכר), עוד תבלינים וקקאו מקסיקאי מר כמוות. הריח חודר לגוף דרך כל הנקבוביות והראש מסתובב בנסותו לעשות סדר – זה חריף וזה מתוק וזה מר ו…  …זה ריח גן עדן. מרטין מתגאה בסוגים הרבים של פלפלים חריפים שיש לו בחנות והוא קורא לעצמו טוחן. אנשים באים עם מרכיבים והוא טוחן להם מולה. יש לי באוטו עכשיו איזה  500 גרם של מולה משובח.

Acambaro - 01 Martin Fannie Cynthia in shop

אני יכולתי לעמוד ולנשום את ריח הקלייה, הטחינה והתבלינים עוד שעות, אך תוך שניות נגררנו החוצה כי צריך לאכול. הילדים הפרטיים שלנו קיבלו את זכות הבחירה והם בחרו במאכל המסורתי של פיצה.

בערב, כשאנחנו יושבים בבית קפה קטן באיזה כיכר, בעוד שהילדים כולם מתרוצצים יחדיו באולם מכונות משחק, התחלנו להכיר יותר טוב. לטיסיה ומרטין נולדו באקמברו. הם חיו גם בארה"ב (הוא הרבה שנים) אבל חזרו למקסיקו כדי לחיות נוח יותר. לה יש 3 אחיות ו4 אחים וכולם גרים באקמברו. הכל מרוכז מסביב לבית שלהם. הילדים הולכים לבית ספר (פרטי) שני בלוקים צפונה. לטיסיה מלמדת מתמטיקה לכיתות ד-ו בבית ספר שנמצא שני בלוקים מזרחה. בית הקפה מרוחק כ4 בלוקים. כל חייהם סובבים הבית שם הם חיים כבר 17 שנה. למשפחתה יש עוד כמה חנויות תבלינים במרחקים קצרים. הם חיים לפי המוטו של "La Vida Buena" – החיים הטובים או החיים הנוחים לפי מה שאנו ראינו. הם עובדים בנינוחות בחנות. לעיתים הוא סוגר ויוצא לרכב על אופנוע השטח שלו (הוא מתחרה במרוצי קרוס קאונטרי) או על אופני ההרים שלו. מדי פעם כשהוא מרגיש את הצורך הוא יוצא לנדוד לבד (רק בינואר האחרון לקח את האופנוע ועם כמה חברים רכבו לפנמה) או עם המשפחה (כמו שפגשנו אותם ברכבת).  יש להם עוזרת שבאה כל יום בבוקר מבשלת, מסדרת בעוד שהם עסוקים בפעילותיהם. ב 14:00 יסגור מרטין את שערי החנות ויכנס פנימה לארוחת צהריים ולמנוחת צהריים ואז יפתח שוב בשעה 17:00

לטיסיה היא היחידה שלא דוברת אנגלית במשפחה (גם אחיותיה, אחיה, ילדיהם וכל השאר שפגשנו). אבל עם הספרדית המצחיקה שלי ותרגום של מרטין הסתדרנו ושוחחנו. נדב הגיע מיוזע עם כמות ענק של כרטיסי קרטון שהרוויח במכונות המשחק (קליעת כדורים, לחבוט בעכברים ועוד) בעזרתה של פאני ובן דודה צ'ארו. הוא רצה להחליף אותם במתנה עלובה באולם המכונות אך למרות שהיו לו כ100 חסרו לו עוד כ 500.

המשכנו לדבר עד חצות, אנחנו לומדים להכיר אותם ואת חייהם והם לומדים עלינו ועל ישראל (אחותה, שהצטרפה אלינו ניסתה להבין אם אנחנו קתולים או לא והיה לה קשה לקבל שאנו לא נוצרים בכלל) ועל חיינו. אנו יושבים על קפה קר ומדי פעם ילד זה או אחר מרפרף לרגע ונעלם.

ועכשיו, לחלק האינטלקטואלי!

בבוקר מרטין הודיע שהוא עוזב את החנות בידי בנו והעובד שלו ולוקח אותנו לסיור בעיר כי אחר כך יש ברביקיו גדול (!).

העיר אֲקַמְבָּרוֹ (Acámbaro) היא עיר שהוקמה ב1526 ע"י הספרדים. לכאורה, עיר ללא הדר או מופת, ללא שום משהו להתפאר בו אבל עם המדריך שלנו בכל זאת ראינו כמה דברים יפים. כל מקום שעברנו, עצרו אנשים ואמרו למרטין שלום. הוא כל פעם נכנס לחנות, בירך את האנשים ששם, החליף כמה מילים, הציג אותנו והראה לנו משהו. אמרתי לכם – מלך. עצרנו במאפיה לראות את הלחם של אקמברו שידוע בכל מקסיקו (הוא מאוד דומה לחלה מתוקה יהודית ויש הטוענים שלא סתם כי הספרדים לימדו את המקומיים לאפות לחם והוא גם ממש טעים). המוזיאון היה סגור לצערו (אבל אחר כך הם צלצלו למנהל המוזיאון לנזוף בו והוא התנצל ואמר שנגיע מיד והוא יגיע, יפתח אותו ויעשה לנו סיור פרטי אבל מרטין הודיע לו שזה לא מתאים לו לתוכניות הברביקיו שלו – מלך). הנה, כאן אנחנו בכיכר

Acambaro - 02 Gang in plaza

Standing with Martin in one of the Plazas in Acámbaro

או אל מול מזרקת השוורים, Fuente Taurina שהוקמה לכבוד מלחמת השוורים הראשונה שנערכה בעולם החדש, באקמברו

Acambaro - 03 Fuente Taurina

This is Fuente Taurina, a fountain which commerates the fact that the first bull fight in the new world was held in Acámbaro

עברנו במדרחוב להציץ בחלון הכי יפה באקמברו

Acambaro - 04 Most Beautiful window

This is "the most beautiful window" in Acámbaro

הלכנו אל כנסיית בית החולים (Templo del Hospital)  ושם אני עמדתי מוכה השתאות למראה ארבעת הציורים הללו שמתארים איך הפרנציסקנים שהגיעו עם הכובשים הספרדים, ראו את תרומתם לחברה האינדיאנית.

בציור הראשון הם נוחתים בעולם החדש, כשמאחוריהם האל ומריה ולפניהם עף מלאך ובידו חרב לוהטת. שימו לב, הנזירים לפני הצבא שמצוין כאן כחייל חמוש.

Acambaro - 05 First painting in Templo del Hospital

We went into the Templo del Hospital church. We saw a set of paintings that depict the franciscans idea how the conquest took place and the process that the Indigenous  people  went through to become good catholics. I found it a bit distrubing. On the first painting the Franciscan friars land on the new world escorted by an flaming sword wielding angel (oh and there are some conquistadors as well

ואח"כ הנזירים הטובים מצילים את האינדיאני המסכן מפני הפראים הרעים! כמו בעקידת יצחק הנזיר עוצר את הרשע בטרם יקיז דם ואילו המלאכים מטילים את הפסילים לרצפה

Acambaro - 06 Second painting in Templo del Hospital

Later, the good friars save the poor man from the savages and cast the idols to the floor

הנזירים טובי הלב, מטבילים את הפראים המסירים את כתר מלכותם וטובלים בענווה לפני ישו המושיע.

Acambaro - 07 Third Painting in Templo del Hospital

The savages remove their feathered head gear and are being baptised

הפראים כל כך שמחים עד שהם בונים כנסיות.

Acambaro - 08 Fourth Painting in Templo del Hospital

and their are so happy so they build churchs for the nice franciscans.

The problem is that throughout our travel here, we learned that things weren't that nice , to be polite

נכון שזה נחמד?! והאינדאנים שהיו צריכים להכנס כל בוקר ולראות את דגולתם ורחמנותם של האחים הפרנסיסקנים בוודאי נורא הזדהו עם האחים הטובים והזדעזעו מאבותיהם הרעים-רעים!

אבל חוש אסתטי טוב היה להם, באגן הטבילה הזה, המגולף באבן

Acambaro - 09 Baptism basin in Templo del Hospital

A beautifuly carved stone baptism sink

ומכאן הלאה, אל הרחובות, העמוסים רוכלים המוכרים את מרכולתם, מיני פירות ודברי תרגימא.

Acambaro - 10 Street Vendors

Street vendors selling fruits

ואל חנות הקאובויים של צ'לי, אחותה של לטיסיה (אשתו של מרטין וזו חנות הקאובויים של גיסתו). מה קונים בחנות (לא, לא קאובויים) אלא כל מה שהוא צריך כמו כובע, אוכף, המון סוגי חבלים, רתמות לסוס וכו'. לא עמדתי בפתוי והחלתי למדוד כובעים (בתמונה עם כובע מסורתי של מדינת מיצ'ואקן שמורליה היא בירתה) עד שמצאתי את הכובע שחיכה לי כל התקופה הזו. בוודאי שקניתי אותו! הוא חיכה לי!!!

(זה לא הכובע החדש שלי, אלא נסיון)

Acambaro - 11 Eitan trying a traditional michoacan straw hat

Marting showed us (we asked him) a cowboy shop which belongs to his sister in law where I had to try on some hats including this traditional Michoacan hat. Finally I got myself a new hat (see below

הלאה, ברחובות המלאים באנשים ודוכנים, אל האקוודוקט שהקימו הספרדים עם הקמתה של העיר, בסגנון מודחר (סגנון מורי/ערבי) ושעדיין עומד על תילו – אחד היחידים אם לא האחרון שעדיין עומד, שנבנה בידי הספרדים (בצד אני עם הכובע החדש שלי)

Acambaro - 12 Aqueduct with virgin

This is moorish style aqueduct which the spanish built when they built the city. On the corner you can see the new hat

ואחר כך חזרנו לקחת את המכונית של משפחת סילבה ונסענו לאתרים הרחוקים יותר. הראשון שבהם הוא על גשר האבן שמעל לנהר לרמה (Lerma) הזורם ממקסיקו סיטי עד לאגם בצ'אפלה (והוא אינו מהנקיים בעולם) סיפרתי למרטין שגם לנו יש נהר אדיר וגדול הזורם מראש העין, דרך פתח תקווה ועד לתל אביב וגם הוא לא ממש נקי והדגמתי ע"י סיפור המכביה. הוא קטע אותי ושאל אם זה הסיפור של הספורטאים האוסטרלים – כנראה שהפשלה שלנו עשתה כותרות גם במקסיקו…

אבל זה גשר אבן מאוד מוצק שבנו הספרדים עוד במאה ה16

Acambaro - 13 Bridge over Lerma river

A stone bridge, built by the spanish over the Lerma river

וזה הרחוב הכי ארוך באקמברו. הוא מתחיל בצד אחד של העיר ומסתיים בגרם מדרגות מאוד תלול שמטפס על הר Cerro del Toro הר השור (לא יודע למה קוראים לו כך, אבל ההר השני ליד העיר נקרא Cerro del Chivo הר התיש ושם מצאו תיש מאבן אז זה מניח את הדעת). מרטין רצה שנראה את העיר מלמעלה. אוהד ונורית עימו עצרו באמצע. לי היתה בעיה: נדב נתן ריצה במעלה המדרגות ונאלצנו שנינו, מרטין ואנוכי לדלוק אחריו עד שהגענו עד אליו ועצרנו, התישבנו לתפוס את הנשימה מחדש והסתכלנו מסביב למצוא את כל מה שראינו בבוקר

Acambaro - 14 Longest street in Acambaro from Cerro del  Toro

The longest street in Acambaro, starting from the top of cerro del torro – the bull mountain – on a flight of stairs which we climbed (Martin and myself had to chase Nadav which raced up the stairs

כשחזרנו מצאנו את הבית מלא פעילות. לטיסיה והעוזרת (ורה?) עומדות במטבח ומכינות כל מיני דברים. הן קלו כל מיני פלפלונים אכזריים למראה וורה טחנה אותם למשחה בקערת אבן גדולה והוסיפה עגבניות שקלתה קודם לכן הם לא הבינו למה אני שואל כל כך הרבה שאלות ומסתכל איך בדיוק היא מכינה, מקפלת, חותכת ומה כל מרכיב. ניסיתי להסביר שאני הבשלן בבית אבל הן עדיין ציחקקו כשהרמתי פלפלון אחר פלפלון וניסיתי להבין מה הם (לא שיש לי איזה שהוא סיכוי למצוא משהו מהעושר העצום של החומרים שהמטבח המקסיקאי משתמש בהם).

יש למשפחה גן אירועים קטן בפאתי העיר (בתוכו גם החניתי את המפלץ ליד המפלץ הפרטי של המשפחה) ושם בימי חמישי, מדי פעם המשפחה מתכנסת לברביקיו עם כל מי שרוצה לבוא מהמשפחה המורחבת והחברים. הפעם זה נערך לכבודינו אבל אנו היינו רק התירוץ. המכונית הועמסה בכמויות בשר מפחידות, סלטים, רטבים, סירים עמוסים (והעוזרת עמדה כל הבוקר, בישלה את הכמויות האלו, ניקתה, כיבסה – גם את בגדינו המסואבים – והאכילה את הילדים כל הזמן) ושתי המשפחות והלאה אל הברביקיו.

ראשית הילדים טופלו ע"י ניפוח "קופצים" (במילעיל בבקשה) או מתקן מתנפח ליד מתקני השעשועים האחרים (המקום מושכר הרבה לימי הולדת לילדים אז הוא ערוך)

Acambaro - 15 Kids playing

The family owns a small walled garden where a barbeque was held. They were equipped for kids so our own kids were very busy

מרטין גלגל החוצה מנגל מתקן ברביקיו בגודל ארון קבורה והתחלנו לתפעל אותו כשכל הזמן אנשים זורמים פנימה והחוצה מהמקום, ניגשים מציגים את עצמם בלחיצת יד, מנסים לבטא את שמותינו ויושבים. בקבוק היין שסחבנו עוד מקליפורניה, מחפשים את ההזדמנות לפתוח אותו נפתח והיה אכן הפלא כשזכרנו. עוד קצת והעסק מוכן. זו המנה שלי.

Acambaro - 16 a Fine portion

This is just a bite of what we had. The food was great with steaks, rice, beans and some wonderful (and a bit hot) sauces

יש בה סטייק דקיק וטעים, אורז רך עם כל מיני הפתעות קטנות, שועית, פיקו דה גלו שזה סלט עגבניות, בצל ופלפל חריף ואחד משני הרטבים, הירוק שנורית חשבה שהוא גווקמולה (מחית אבוקדו) אבל נאלצה לתקוע טורטיה כדי לכבות את השריפה שפרצה בפה כשגילתה שיש כאן קצת אבוקדו אבל המון דברים חריפים אחרים. אני עמדתי בגבורה בכל החריפות הזו אבל נורית קצת התקשתה (גם הצלעות שירדו היו מעט חריפות ונקניקיות הצ'וריסו האדומות והעגלגלות לא טמנו ידם)

כך ישבנו מ3 בצהריים ועד ל 8,9 בערב, מדברים, אוכלים (הם ליגלגו עלינו שאנחנו לא אוכלים כלום – כולם תוקעים עוד ועוד ועוד). שמענו המון סיפורים על המשפחה (גילינו שמרטין היה פרחח לא קטן) סיפרנו המון על החיים בישראל שמאוד עניינו אותם. לעיתים היו 30 ויותר אנשים מסביב ולעיתים פחות – זה היה מאוד נזיל.

הנה תמונה משפחתית אחת כשנזכרתי שוב במצלמה. אין בה את כל המשפחה אבל בכל זאת

מימין לשמאל ומלמעלה למטה – אני, מרטין, סינתיה (ביתו), החבר (הרננדו?), אח של לטיסיה עם שפם.

נורית, לטיסיה (אישתו של מרטין), צ'לי (אחותה של לטיסיה וחברתו של זה שמעליה), בן של איש עם שפם והמורה הזקן שליווה את המשפחה בטיול ברכבת (לכן הוזמן אף הוא לארוחה)

נדב, אוהד, פאני, צ'ארו (הבן של צ'לי ואוחז בבלאקי הכלב), בת של איש עם שפם

Acambaro - 17 Most of the Family

זה נמשך ונמשך עד שהבחנו שבצד כמה מהחבורה שלפו קוביות והחלו לשחק משחק שנראה דומה ליאהצי (שאותו אני מכיר)

Acambaro - 18 Playing Cubilete

After a while, a dice game started, which looked similar to Poker and similar to Yahtzee so I had to see and understand the rules

אחרי שעמדתי והתחלתי להבין את החוקים (זה דומה לפוקר וקצת ליאהצי) של המשחק שנקרא Cubilete שמתי גם אני 5 פסו (2 שקל) והצטרפתי. וכשנדב בא לומר לי שמציקים לו (היו לו בעיות תקשורת עם הילדים האחרים ששיחקו קצת יותר קשוח אבל אוהד הסתדר בלי בעיות) הושבתי אותו שיעזור לי

Acambaro - 19 Nadav and Eitan playing Cubilete

Once I got it, I entered the game and Nadav soon came to sit with me and to look

תוך כמה דקות הוא למד והתחיל לשחק לבד. השחקנים התדלדלו מהר כשנדב (תיכף בן 9) ופאני (בת 11) התחילו לזרוק רביעיות וחמישיות ללא בעיה (אני חושב שאי ידיעת חוקי הסטטיסיטיקה תרמה לכך כי הם לקחו הימורים מטורפים). במהרה, רוב המטבעות הגיעו לשניהם.

Acambaro - 20 Nadav playing Cubilete

Soon after, he was playing and having no clue of statistics and the rules it poses on dice, he begun to win (althogh he lost at the end)

אבל, הנסיון עשה את שלו ונדב הפסיד את כל האוצר שצבר (את כל 16 הש"ח שהושקעו). הוא היה קצת עצוב וסירב להודות שממש נהנה במשך השעה וחצי ששיחק בהתלהבות. אבל אני נהנתי לראות אותו נשאב לתוך המשחק כשווה בין שווים.

למחרת בבוקר החלטנו שהגיע הזמן להמשיך כי אקמברו, עם כל הענין שבה קצת רחוקה מהמקומות שאותם רצינו לבקר. גם אם נורית רצתה לצאת מוקדם, למשפחה יש תפיסת זמן אחרת. אני ניצלתי את ההזדמנות והלכתי להסתפר עם מרטין שלקח אותי למספרה שבה היו שני ספרים זקנים שנראה שהגיעו יחד עם הכובשים הספרדים ונשארו בעיר מאז.

כשהייתי טיפה יותר צעיר, לקח אותי אבי להסתפר אצל סמי, הספר הישן שלו (מא התחלפו היוצרות ועכשיו אבא שלי מסתפר אצל זלמן, הספר הישן שלי… ). סמי היה מהדור הישן של הספרים, עם כל ההידור של ספר של פעם, עם הריח שמתיזים עליך, קצף הגילוח והכל. אלו היו עוד יותר ישנים – ערבבו קצף בכוס מיוחדת עם מגל"ר (מברשת גילוח לניקוי רובים), הזליפו עלי מי קולון מצחיקים כאלו ועוד. מי שלא ראה אוצי מנסה להסביר מה אני רוצה בספרדית שלי שלא מכילה מונחי שיער, לא ראה משהו מצחיק מימיו. למזלי מרטין שישב וקרא עיתון בצד נחלץ לעזרתי אבל ברגע שאני מוריד את המשקפיים אני עיוור עמו עטלף בחוף הים וכל הנסיונות של הספר לשאול אותי שאלות לא הצליחו עד שהוא מרח אותי היטב בחֶל. כן, חֶל. או ג'ל בעברית שלא ממש התאים לי. מסופר ומסודר חזרתי לבית שם קיבלנו שק קטן של מולה (ראו בהתחלה), שקיק של אורגנו כדי שאוהד יוכל לפזר על פיצות והיינו מועמסים עוד ועוד אם לא היינו מבקשים הפסקת אש. רק שקית נוספת קיבלנו של בוטנים בצ'ילי שאני מכרסם מדי פעם ופולט להבות אש (ביחוד כשאני מרוכז בנהיגה ומדי פעם משליך לפה פלפל צ'ילי שלם שמרטין שם לנו בשקית – זה מאוד מפתיע)

וכך, חצי יום אחרי שהחלטנו שאנו ממשיכים, יצאנו את אקמברו לאחר פרידה ארוכה. מרטין ביקש למסור שאם מישהו מחברי, משפחתי או מכרי רוצה לבוא ולבקר באקמברו, משפחת סילבה תשמח מאוד לארחו. אני מודיע לכם שאירוח כזה לא ראיתם.

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

The Silva Family, royal family of Acámbaro

These are Martin, his daughter Fannie with her sister Cynthia sitting on the side (and a friend).

We met the family on the train back from the copper canyon. While I was trying to get some food for the kids in the restaurant car Nurith started talking to this guy which was traveling with his family. This is how we met Martin, his wife Leticia and their daughters Fannie and Cynthia (Their older boy, Martin was left at home to keep an eye on their spice shop). The train ride was long and they talked and eventually Martin invited us to come and stay awhile with them at their home in the town of Acámbaro. We said we'll see how it fits our plans and said goodbye (we left the train before them).

We talked about it. We thought it would be a great experience in our trip and they seemed a very nice family (we played cards on the train with Fannie and everybody were great). When accepted Martin's suggestion to visit Morelia (which was a very interesting and beautiful city) we thought it will be a shame if we don't stop and visit the Silva family which lives an hour away. We called once, to make sure that we understood correctly and Martin sounded surprised – of course he meant it!

After we left Pazcuaro, we drove to Acámbaro. Our fears of not being able to find the family were soon gone. We found them immediately with everyone springing into action, carrying our stuff to the room we got.

We got reacquainted with Leticia, Fannie, Martin (Jr.) and Cynthia. And we got acquainted with the spice shop and the smell. Yes, the smell is a very important part of this story. When we got in they were grinding  Mole. This was a deep smell, earthy almost, spinning your head trying to come up with all the things it reminds you. It is the smell of good food, of a welcoming place. The house lies behind the shop and each time we went through that cloud of great smell.

We went out, to eat and then drink some coffee and get to know each other, with Martin acting as a translator (he lived for a while in the US so his English is very good) and I’m trying my best with my broken Spanish. We set on two sides of the table, people from different places, different background and we talked, about all the common things we have and trying to understand how the other side lives while the kids were hovering around, playing video games and just running around.

We got the idea that they like to live the “Vida Buena” – the good and easy life. They lead a very pleasant and simple life with the extended family (Leticia has 3 sisters and 4 brothers) all living around, school being two blocks away, Leticia’s school (she is a math teacher) is two blocks away, the cafés where they hang out are near – and work is just in front of the house so the family meets at noon for lunch, as Martin closes the store and everybody can rest.

In the morning Martin insisted that he’ll be out tour guide to the town of Acámbaro

(Here I’ll direct you to the original Hebrew post which has the pictures and the captions)

After our tour we were invited to a barbeque. The family owns a small place, a walled garden where they meet for barbeques and rent it for small events.

We spent an entire pleasant afternoon, eating great food, meeting parts of the family (it was funny, with people coming and going – we soon lost track of the names and family connections). The kids were playing (although the local kids played a little bit too rough for Nadav while Ohad managed well) and soon a dice game started with me and Nadav joining.

In the morning we had to leave as the distances to our next stops on our trip were too big to stay in Acambro.

To Leticia, Martin, Cynthia, Fannie and Martin:

First of all, thank you for opening your home for us. We have enjoyed our stay very much and it is one of the best experiences we had in Mexico and our whole American tour. You have a beautiful family and a life which is admirable. We will always remember you and we will be happy to have you as guests in Israel.

En Primer lugar, gracias por abrir tu casa para nosotros. Gozamos mucho nuestra visita  , que fue una de las mejores experiencias que vivimos en Mexico y en todo nuestro tour Norte-Americano. Uds. Tienen una hermosa familia y una vida digna de admiracion. Los  recordaremos siempre, y seremos felices  de recibirlos en  Israel.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

סופסוף קצת פירמידות

אחרי הפוסט הקודם, על מורליה, שהיה קצת כבד ומאוד עירוני, צריך קצת טבע וירוק בעיניים. אם כך אני מבטיח שכאן תראו:

  1. טבע – אגם זה טבע וגם הרבה דשא ירוק.
  2. ירוק – כמו שאמרתי, דשא ירוק.
  3. פירמידות – צריך קצת תרבות כאן, במיוחד לאחר התרבות שהופגנה במטח התגובות על סיפורי הטקילה.

אחד הדברים שעולים לראש (לפחות לראש הפרטי והמסובך שלי) כשאומרים מקסיקו הוא פירמידות עתיקות המבצבצות מתוך משטחי צמחיה עשירה (אמרתי אחד הדברים אז אין צורך להזכיר לי את האחרים – ים, שפמים, סומבררואים, טקילות, מרגריטות, אוכל נפלא, ריצה לשירותים, וכו'  ). קרלוס, המדריך שלנו במורליה המליץ (וגם הספרים שלנו רמזו שכדאי) לצאת את מורליה לכיוון העיר פָּאצְקוּאַרוּ (Pátzcuaro) והאגם שנקרא על שמה (או הפוך) אגם פאצקוארו. האגם ידוע, מקומית כמאוד יפה ומוקף כפרים קטנים שכל אחד מהם הוא שונה במלאכות היד המסורתיות שלו (קליעה של קש, קדרות, קרמיקות שונות, גילופי עץ ואבן, וכיוצא בזאת). מסביב לאגם יש כמה אתרי עתיקות מומלצים (ראו למטה במפה). זה יכול להיות יום או כמה נחמדים, לנסוע סביב לאגם (או עליו, עם סירה) לכל מיני כפרים שונים

מה שמביא אותי לדיון (החוזר ועולה) – למה פה לא? למה המקום היפה הזה וכל הכפרים מסביבו לא ממש נמצא על מפת התיירות ואילו מקומות אחרים כן? והתשובה שאני אתן כאן היא שיווק. אין כאן שיווק שישים את המקום על מפת התיירות ויקלקל אותו לעד. אז אולי טוב שאין שיווק?! האם אני עושה עכשיו שיווק? (קצת מאוחר בלילה אז אני טיפה נסחף).

בכל אופן ארזנו חפצינו, נפרדנו מהמלון וממורליה והלכנו לאיבוד.

כן.

לאיבוד.

חשבנו שאנחנו יודעים את הדרך ונורית החזיקה איזשהיא מפה אבל הכבישים פה לא תמיד מסומנים בזמן, אין לנו אורינטציה איפה אנחנו בדיוק ואיפה צפון/דרום או מזרח/מערב ואתה מגלה בזמן שאתה דוהר לכיוון אחד את השלט לעיר הבאה בצד השני, כשבינכם 3 נתיבים ו5 שוטרי תנועה במדים מגוהצים, משרוקית ומברג (למה מברג? אם אתה חונה לא יפה אז יפרקו לך את המספר, מה שיבטיח שאתה תבוא לשלם את הקנס) ולא תהיה ברירה, בסוף תאלץ, לחתוך כמו מנוול את כולם ולהתקדם לכיוון (אבל אתה גרינגו טיפש ולכן הנהגים האחרים יצעקו עליך קצת).

בסוף מצאנו את הכביש הנכון (במפה למעלה זה נראה פשוט, אבל זה ממש לא) ושמנו פעמינו לצינצונצאן.

אבל קודם, כהרגלי, אני צריך להסביר כמה דברים, כמו מי היו הפורפצ'ה או הטרסקנים.

הפּוּרֵפֶּצָ'ה או טַרָסְקָנִים ( Tarascan or Purépecha) היו ועודם קבוצה אתנית, שבט של אינדיאנים של אמריקה המרכזית. כולם יודעים על האצטקים, המאיה והאינקה של דרום אמריקה אבל לצידם היתה אימפריה נוספת של הפורפצ'ה ששכנה על שטח גדול מאוד באזור מרכז מקסיקו של היום. האצטקים נלחמו בהם כמה פעמים אך הובסו תמיד בשל העובדה שלפורפצ'ה היה צבא סדיר גדול של 10,000 איש וידע טכנולוגי מתקדם בצורת עיבוד נחושת וברונזה (שזה יותר מתקדם כי ברונזה היא תרכובת מתכות). מה שתמיד קרה הוא שהאצטקים מצאו עצמם קונים כלי מתכת מהפורפצ'ה. הפורפצ'ה נחשבים לרגועים יותר מהאצטקים שהתאכזרו לעמים שכבשו, והם ניהלו את האימפריה שלהם בדיפלומטיות מתוך זה שהם הציעו לעמים שנכבשו אוטונומיה מסוימת ושותפות מלאה ולכן זכו לשקט ושיתוף פעולה. צחוק הגורל הוא שהיה להם היכולת למחוק את הפלישה הספרדית בלי שום בעיה עם הנשק והצבא העצום שלהם, אבל הם לא עשו זאת ולא שינו את ההיסטוריה. הם נכנעו ללא מאבק ורק כאשר הקונקיסטדור המקומי גוזמן (Nuño Beltrán de Guzmán) הוציא להורג את מלכם, הם מרדו עד שהבישוף קירוגה (Vasco de Quiroga) הביא אותם תחת כנפיה השלוות של הקתוליות

הפורפצ'ה עדיין קיימים כקבוצה אתנית ומנסים לשמור על מנהג אבותיהם.

היו להם שתי ערי בירה קדומות, הרבה לפני שהספרדים הגיעו. הראשונה היתה אִיהוּאֲצְיוֹ (Ihuatzio) ולאחרי שירדה קרנה, הבירה עברה לצינצונצאן (Tzintzuntzan).

סיורנו התחיל בצִינְצוּנְצָאן (או Tzintzuntzan) – נסו לומר את זה שלוש פעמים מהר. אני למדתי כבר. נסענו בדרך יחסית טובה עד למגרש חניה קטן ששמחנו לראות שיש עוד כמה אנשים, למרות שהאתר ענק ולכן הם נעלמים להם שם.

הנה כאן נורית, על רקע האגם והכפר הנוכחי של צינצונצאן.

Tzintzuntzan - 01 Lake Pazcuaro

Here is Nurit, in front of Lake  of Pazcuaro, on the platforms of  Tzintzuntzan

צִינְצוּנְצָאן, שפירושה בשפת הפורפצ'ה הוא "המקום של יונקי הדבש" (כיון שהם נהגו לשזור כתרים מהנוצות המבריקות האלו) היתה המרכז של תרבות הפורפצ'ה מהמאה ה13 לספירתם ועד שהגיעו הספרדים. העיר השתרעה על 7 קמ"ר ושלטה על 91 ישובים באזור. האתר בו אנו עומדים היה מרכז טקסי ופולחני שריכז את הכוח הפוליטי, הצבאי והדתי ששלטו באימפריה של הפורפצ'ה. כאן גרו מנהיגי האימפריה מהשבטים השונים ולכאן הגיעו תשלומי "מתנות" מכל הנכבשים ואלו ששילמו מס להגנה.

בכניסה, יש דגם קטן שמראה את האתר ובו 5 בסיסי פירמידות, הקרואות בשפת הפורפצ'ה  יֲקַטָה (yácata) שלעיתים היא מרובעת, לעיתים עגולה ולעיתים היא בצורת האות T. כל האתר בנוי על פלטפורמה מלאכותית ענקית.

Tzintzuntzan - 10 Tzintzuntzan Overlook

In the museum which you enter the site through, there is a small scale model of the site

נדב עומד ליד קצה הפלטפורמה הגדולה

Tzintzuntzan - 02 Nadav in Tzintzuntzan

Nadav is standing near the edge of the artificial platform on top of which the temples were built

וזו בסיס  היקטה העגולה שבנוי בתחתיתו באבנים גדולות מאוד, מסותתות שלעיתים מעוטרות בפטרוגליפים, ציורי אבן כמו שמש

Tzintzuntzan - 03 Us in front of oval Yacata

Tzintzuntzan - 04 Petroglyph on Yacata

The base of one of the yácatas which are the temples for the Purepecha people and the petroglyphs which are carved into the stone

למרות שהספרדים פירקו המון מהאבנים כדי לבנות כנסיות (ובכך להראות לאינדיאנים, עליונות מהי) עדיין נותרו הפירמידות, גבוהות ומסתוריות

Tzintzuntzan - 05 Nurith in Front of Platform

Although the Spainards took many stones to build churches (thus showing superiority ) a lot was left to admire

זה היה ממש יפה, לראות את מבני הענק האלו, באמצעו של כר דשא, עם העיגולים מושלמים הללו.

Tzintzuntzan - 06 Nadav in front of Yacatas

Tzintzuntzan - 07 Round and Rectangular Yacatas

It is very impressive to see all the circluar pyramids, rectangles and how these connect

והכל מסביב על דשא רך וגבוה, אל מול האגם הרגוע עם נופים טרופים של עצים צפופי עלווה. אני ונדב הילכנו בשלווה תוך שאנו משוחחים על הפירמידות ועל נושאים מתקדמים בסדרת הסרטים של מלך האריות (אין הדברים פשוטים כפי שהם נראים!). אוהד סירב לדרוך על הדשא הגבוה בתואנה שהוא דוקר (הוא ממש לא!) ולכן הועמס על גבה של נורית כשק קמח (הידעתם שקבוצות אתניות שונות בארץ קוראות לשקקמח, אותה סחיבת אדם שני על הגב, אבּוּ יוֹיוֹ?) ונלקח לאזורים פחות מדושאים. נדב, הבחין בחיפושית ענק שחורה וכמובן שנדרשתי לצלמה ולהציג אותה

Tzintzuntzan - 08 Red and Black Bug

A black beetle on the site

וזו דוגמה לקיר של יקטה, ואיך שהוא עדיין עומד, לאחר מאות שנים ובלי מלט או בטון. כמובן שלא הכל בנוי ומסודר באתר כי הספרדים פירקו די הרבה.

Tzintzuntzan - 09 Yacata up close

This is a sample of the Yacata, pyramid base

האתר מאוד מרשים בגודל ובדיוק שלו. הוא כל כך הרשים אותנו שלא עמדנו בפיתוי וקנינו פירות טריים מול הכניסה (אננס ופרי צבר) שביחד עם מלח וקצת מיץ ליים היו חלומיים. הצברים היו ירוקים וחששתי שהם בוסר אך הם היו מתוקים וטעימים. מי שטעם אננס באזור טרופי יודע מהו טעמו של גן עדן. מי שלא, זה קצת שונה מהטעם של פלחי אננס מהקופסא. קצת.

Tzintzuntzan - 11 Waiting for fruits

We had to buy some fresh fruit to regain all the calories we've lost

משם יצאנו לאִיהוּאֲצְיוֹ ( Ihuatzio) שלמעשה הקדים את צינצונצאן והיה המרכז עד שקרנו ירדה ועלתה זו של השני. הדרך לכאן היתה הרבה יותר משעשעת. הכפר קטן מאוד ומלא Topes (מכשול הרעדה, Speed Bump) כאילו היה לפחות נתיב תנועה ראשי, אבל המציאות קצת שונה. הנה שלט של Topes שתדעו להזהר (לפחות הם די הכריזו על המכשולים לפני) ולא, זה לא פמלה אנדרסון מסתכלת למטה.

Ihuatzio - 16 Topes

These are the dreaded signs that warn  that there are Topes, speed bumps ahead.

הכביש ממשיך פנימה לתוך הכפר, דרך ראשית ודי  מסודרת, שלפתע פתאום, בלי אזהרה מוקדמת הכביש הגיעה לסיומו, מאורע לא כל לכך יוצא דופן בכבישים הפנימים שדורשים ממך עירנות מקסימלית. כמובן שגם עדר הפרות שרץ ליד הכביש ופתאום פונה וחוצה והאנשים שעוברים ללא כל אזהרה, גם הם היו חלק מהדרך. את שארית הדרך עשינו על שביל אבנים קשה שדרש ניווט בין הבורות והמהמורות שאיימו על המפלץ). אם קודם היו מעט מבקרים באתר, הרי שכאן אפילו לא היה מגרש חניה, ושמנו את המפלץ מול השער.

בניגוד לצינצונצאן, באיהואציו ניתן להעריך את המבנ
ים כי רואים אותם מרחוק בעוד שצינצונצאן נמצאת גבוה ואז קשה לעשות צעד אחורה ולהתרשם. כאן ישנן שתי יקטות, אותן פירמידות של הפרופצ'ה.

Ihuatzio - 12 Ihuatzio Yacatas

The site at Ihuatzi preceded the one at Tzintzuntzan and because there is a large plaza in front you can step back and see the Yacatas, the pyramids

איהואציו, פירושו בפרופצ'ה "מקום של קויוטים" ואכן נמצאו כאן שני קויוטים גדולים מאבן (אחד נלקח למוזיאון ושני מקשט את מגדל הפעמון הכפר).  יש כאן קומפלקס שלם של מבנים, מבני מגורים, כיכרות, רחובות וחצרות שמכסה יותר ממייל רבוע אחד אבל רובו נמצא תחת צמחיה ופרות שיושבות בנחת היכן שהפרופצ'ה הסתובבו פעם בגאון וקיבלו שגרירים משבטים אחרים שבאו להעלות מס כדי לא לחטוף מעוצמתם הצבאית. מה שכן יש זוהי כיכר מרובעת גדולה מאוד ושתי פירמידות, שניתן לטפס על החומה המקיפה אותן, כדי לראות את הפירמידות מלמעלה. הטיפוס, קשה הוא, כיון שלמרות שצאצאיהם של הפרופצ'ה לא גבוהים (וכנראה גם אבותיהם לא היו גבוהים) המדרגות נורא גבוהות, גם לרגליים שלי, קל וחומר לשני הקצרים האלו

Ihuatzio - 13 Climbing the Ihuatzio outer wall

We climbed the outer wall of the complex to get a better view of the Pyramids. The modern days Purépecha are short and I can imagine that their mighty ancestors were short as well, so why are the stairs so high?

ממרומי החומה, השמש קרנה בעוצמה (זה אקלים די טרופי שם באזור והיה חם ולח) והנה נדב ואנוכי עם הפירמידות

Ihuatzio - 14 Eitan and Nadav at Ihuatzio Yacatas

Nadav and myself with the Pyrmids

ושוב השיעור החשוב לכולנו – שמה שמטפסים צריך גם לרדת

Ihuatzio - 15 Climbing down the outer wall

The important lesson in life's little facts: what comes up, must come down

המפלץ חיכה לנו בשקט וערימת הפרחחים שהגיעה בריצה מהכפר (מרחק של קילומטר וחצי) חלפה על פנינו הלאה כשבידיהם חבלים. בכלל, כולם מסתובבים עם חבל תלוי עליהם. או שמדובר באנשים מאוד פטליסיטים (כי יש המון עצים בסביבה) או כיון שכולם מגדלים פרות אז צריך חבל כדי לדאוג שיגיעו הביתה.

מכאן, רעבים יצאנו לבירת האזור, ועוד כפר שהפרופצ'ה הקימו, רק שכאן הספרדים בנו עיר יפיפיה עליו וסביבו וזו פָּאצְקוּאַרוּ (Pátzcuaro). כאן כן יש תיירות ומלונות (סביב הכיכר המרכזית יש כמה קטנים כאלו שפשוט עושים חשק). מתברר שאנשים באים ללון בעיר ולהסתובב מסביב אבל השיא מגיע ב1-2 לנובמבר, בחגיגות יום המתים המקסיקאי שאז העיר והכפרים מסביב חוגגים וכל התיירים באים לראות (המלצה – להזמין מקום הרבה זמן מראש). פאצקוארו של היום היא עיר קטנה שכל בתיה צבועים לבן ואדום (זה הרחוב המוביל למוזיאון ולבזיליקה) והכל נראה כמו פעם, כשכובשים ספרדים גאים הסתובבו ברחובות, עם כובעים בעלי נוצה מסתחררת ופרופצ'ה שפעם היו גאים עמלו לבנות את העיר. רק שיש קצת יותר סוסי ברזל מתוצרת שברולט בעיר, וצאצאי הפרופצ'ה מוכרים מלאכות יד לתיירים.

Pazcuaro - 18 Pazcuaro

Pátzcuaro looks like it was in the spanish times. With all the houses painted white and red  with a very tranquil atmosphere

סביב לכיכר יש מסעדות נחמדות, בתי קפה וחנויות שמוכרות מלאכת יד מקומית אבל באיכות מפתיעה (המחירים גבוהים יותר אבל לא נוראים) מה שגרם לנו לצער עמוק כי אין שום מצב שנוכל לקנות כאן את כל הדברים היפים שאנו רואים כי הם שבירים, תופסים מקום ולנו יש עוד מסע ארוך. רוב המקומות לא ישלחו כלום לעיר הסמוכה, ודאי לא לארה"ב או לארץ הקודש (אותה הם מכירים כי משם בא ישו).

אמרו לנו שיש חגיגות בבזיליקה אז הלכנו. חצינו את דרכנו בינות לבסטות ברזנט כחולות שמכרו מכל הבא ליד כולל המון חפצי קודש (אני עדיין מחפש ישו עם ראש מתנדנד, לאוטו, וראיתי כבר איפשהו כזה אחד שמתחבר למצית ויש לו עיניים אדומות זוהרות) ותמונות פסל הבתולה שנמצא בבזיליקה. בבזיליקה מצאנו סככה עם המון נגנים יושבים בצל. מדי פעם, כל כמה דקות הם קמים, ללא שום התרעה מוקדמת ומנגנים בקולי קולות איזו מנגינה ואז מתישבים לעוד איזה 10 דקות. כמה שניסינו לראות אותם מנגנים, לא הצלחנו כי כל פעם התיאשנו ואז כשנכנסו הם החלו לנגן ועד שיצאנו הם ישבו, מקנחים את הזיעה ומדברים.

בבזיליקה חזינו (שוב) באמונה הדתית החזקה של המקסיקאים (לא כולם אבל יש המון מאמינים אדוקים) בדמות אלה שזוחלים על בירכיהם אל מזבח. הם סובלים ממש (רואים על הפנים והרצפה קשה) וזוחלים לאיטם, רובם אנשים מבוגרים. הם זוחלים וממלמלים ובוכים ומבקשים רחמים על ילד חולה, בת רחוקה, קרוב משפחה שהסתבך עם החוק וכו'.

Pazcuaro - 17 Basilica in Pazcuaro

At the basilica we saw, again, the devotion of some of the mexican catholics, with people crawling on their knees to the altar, praying, crying (it also hurts as the floor is hard) asking for forgivness and
help for sick child, far away children and relatives

בדרכנו חזרה החלטנו לעצור במוזיאון אמנות היד המקומי וזו היתה החלטה מצויינת! במקום לכתת רגליים בין הכפרים (מה שהייתי רוצה לעשות אבל זה עניין של כמה ימים שאין לי כי יש לנו תוכניות גדולות וכבר קבענו להיום בערב עם מרטין שפגשנו ברכבת והוא מחכה לנו) המוזיאון הפשוט הזה אוצר בכל חדר מוצגים שחלקם עתיקים שמראים את אומנויות המקום. חפצי קש שזורים ביד אומן מאִיהוּאֲצְיוֹ, קרמיקה לבנה עם ציורים נאיבים בשחור גס מצינצונצאן, כדים שחורים מבהיקים ומסכות עץ מגולפות ועוד ועוד ועוד.

מה שהפתיע אותי הוא שבתוך המוזיאון הובלנו לחצר פנימית שם מצאנו עוד פירמידה (גם פאצקוארו מתהדרת בפירמידה רק שזו קבורה ומפורקת) ועליה טְרוֹחֶה (Troje) צריף עץ שבו גרו ועדיין גרים הפרופצ'ה. הם גרים בהרים בד"כ ושם קר ולכן הם בונים צריפי עץ ללא שום שימוש במסמרים, אלא רק בהתאמה של קורות עץ כמעשה תשבץ וכמעשה לץ על מנת לצאת חוצץ מול הרוח, יש להם רק דלת ואין חלונות והצריף מוגבה מעל האדמה לבידוד. כשזוג מתחתן, הוא חי בבית ההורים כשלושה חודשים עד ששני האבות גומרים לחטוב עצים, ליבש, להקציע ולבנות בית לזוג הצעיר (מרסל, שלום – יצאתם בזול). זה יהיה אזור המגורים. אח"כ בונים עוד אחד למטבח ואזור אכילה.

זהו טרוחה עתיק שהובא למוזאון שקיבל צביון שוויצרי משהו עם הבלקון והפרחים, מונח כמו שהוא צריך על בסיס פירמידה

Pazcuaro - 19 Pazcuaro Museum Troje

וניסיתי לצלם את הפינה, היכן שהקורות משתלבות בצורה מושלמת בלי להשאיר שום חריץ לרוח

Pazcuaro - 20 Pazcuaro Museum Troje

This is a Troje (Tro-khe) a wooden shack which is the traditional dwelling of the Purepacha people which live up in the colder areas. These are made from interlocking wooden planks with no nails.

כפי שאמרתי, היתה לנו פגישה עם מרטין שציפה לנו (כל המשפחה ציפתה לנו ואם הייתי יודע את הגודל של המשפחה הייתי מרגיש דחיפות גדולה יותר). מי אלו? זו המשפחה שנורית פגשה ברכבת חזרה מקניון הנחושת ושהזמינו אותנו להתארח אצלם בעיר הקטנה שבה הם גרים. יצאנו את פאצקוארו, שעה אחרי שתכננו כי יש כשעתיים נסיעה (קטן עלינו) עד לAcambaro היכן שהם גרים.

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

קרלוס הקוסם ממורליה

מרטין, אותו פגשנו ברכבת (הוא עוד יככב כאן, בקרוב) הסביר לנו שאנו חייבים (פשוט חייבים) לעצור בעיר בשם מוֹרֶלִיָה (Morelia) שהיא ממש יפה ומעניינת.

הוא צדק.

באמת שווה עצירה.

אני לא חושב שמורליה נמצאת על מפת התיירות הישראלית. לא שמענו עברית (האמת שמאז שעזבנו את ונקובר כמעא ולא שמענו עברית, פרט לפה ושם) והאנשים שם לא הכירו ישראלים. מורליה נכנסה בשנים האחרונות למפת התיירות העולמית, בשל תופעת טבע מרשימה של נדידת פרפרי המונרך – מליוני פרפרי ענק שמתרכזים (בעונה… ) בהרים סביב למורליה. אבל מה לעשות ואנחנו לא בעונה.

הגענו אחה"צ למורליה אחרי שיצאנו בבוקר את גוואדלחרה. הפעם היינו נחושים בדעתנו לגור במלון זול ולכן עצרנו ב Hotel Del Carmen שמול ה Plaza del Carmen במרכז העיר העתיקה, מלון שקיבל ביקורות טובות (הוא נקי, זול, נמצא במרכז אבל החדרים טיפה קטנים – למשפחה זה היה צפוף) אבל כרגיל, הלונלי פלנט שילם 30 דולר לחדר זוגי ואנחנו 49 דולר.

יצאנו לראות את העיר. ממש מולנו נמצאת כיכר אל כרמן ובה כנסיית אל כרמן, אחת מכמה במרכז העיר העתיקה

01 Plaza del Carmen

This is Morelia, Michoacán. We have found a hotel just in front of Plaza El Carmen and the church (El Carmen , also

התחלנו ללכת ברחובות הצרים, מרוצפי האבנים (כשנהגתי עליהם, קיללתי, אבל כהולך רגל הם יוצרים אוירה נהדרת בעיר) לכיוון הכיכר הראשית שבה אמורה להיות הקתדרלה (וגם משרד המידע לתיירים).

הקתדרלה אכן היתה שם, על כל מגדליה שנראו כעולים באש בקרני השמש האחרונות של היום.

02 The Cathedral

The cathedral in the center of the main sq. looked as it was on fire in the last sun rays of the day

משרד התיירות התגלה כבוטקה קטנה עם שתי עלמות חן שלא ידעו מילה באנגלית. עם קצת רצון, יכולת וספרדית איטית הצלחתי להסביר את מבוקשנו ודאגנו לעצמנו למדריך למחרת בבוקר, לסיור בעיר העתיקה.

העיר נראית, במיוחד בכיכיר המרכזית, כעיר אירופאית לכל דבר. גם האנשים לבושים כמו בעיר מודרנית (אין תלבושות מסורתיות וכו' ) והכיכר מוקפת בתי קפה בהם יושבים אזרחיה השלווים של מורליה ושותים קפוצ'ינו ואוכלים קרואסון. היא באמת עיר ארופאית כי הספרדים בנו אותה. מכל כיוון הכיכר מוקפת שדירות של קשתות ובהן בתי קפה, חנויות בגדים, נעליים וכו'. מכיון שראינו שזו עיר רצינית החלטנו שהערב נאכל רציני ולא שטויות. המליצו לנו על La Casa de la Portal כמסעדה טובה עם מחירים הוגנים. המסעדה נמצאת בפינת הכיכר, מעל אחת משדרות הקשתות (Portales הן הקשתות) אבל (וזה אבל גדול) הכניסה אליה נמצאת הפתח שליד הבורגר קינג! מיד הבנו שזה לא ממש יעבוד כי אין שום מסעדה באזור שתתגבר על הקסם של בורגר קינג (גם לא נתקלנו ביותר מדי כאלו מה שמגביר את הקסם) היה לנו רעיון בקצה הראש ועלינו למסעדה תוך הבטחות לילדים שהם יקבלו את שלהם. הסברנו למלצר האדיב שאנחנו מאוד רוצים לאכול אצלו, אבל יש לנו קודם פגישה עם ארוחת ילדים אז שישמור לנו מקום. הוא מיד הבין ואמר שאין בעיה ואז פנה והלך לדבר עם בעלת הבית או המנהלת וחזר והודיע לנו שאם נביא ארוחות ילדים למעלה בלי יותר מדי סימנים מזהים, הילדים יכולים לאכול אותה במסעדה.

כך עשינו. ביקשנו שקיות נייר חומות. עלינו כחתולים בלילה במדרגות ולפני הכניסה הענקנו את השקית לאחד המלצרים, שקרץ לנו קריצה של שותף סוד. בעוד שאנו מובלים אל שולחן משובח על הבלקון, השקית נלקחה למטבח. לאחר דקות ספורות, הגיע המלצר "שלנו" מעונב עם מגש גדול. הוא הניח מפיות מעומלנות על ברכי הילדים והגיש להם, לכל אחד, צלחת גדולה בה סודרו בצורה אומנותית השניצלונים והצ'יפס ופירמידה של קטשופ. כדי לצאת בסדר את הקולה, רכשנו במסעדה וגם ארוחה מצויינת עם בקבוק יין טוב והרגשנו שוב כאנשים מהיישוב.

03 Burger King at La Casa del las Portales

We wanted to dine properly but found out that the restaurant, La casa de la Portal is situated above a Burger King. There was a rebelion among the lower ranks which wanted Burger King. The restaurant was kind enough to allow us to bring in Burger King food in unmarked bag and they served it to the kids with all the ceremony of a fine place

העיר מוארת בלילה כמעשה אומן. הכל נראה קסום ויפה באור הרך  הנשפך על הבנינים המפוסלים.

למשל היכל הצדק, הוא בית המשפט הישן של העיר, ששימש גם כבית כלא לתקופה קצרה.

04 The old high court

The justice palace (the old one)

או הקתדרלה

05 Cathedral at night

The Cathedral

ובעוד שהקתדרלה עומדת לה, מוארת בבדידותה, מתחתיה העיר חיה. מכוניות רבות חולפות, אנשים יושבים ולוגמים קפה, צעירות לבושות נאה הולכות לכיוון אחד בעוד שצעירי העיר חולפים לכיוון השני כדי לתת לכל צד לבחון את השני.

06 Cathedral at night

And below the old cathedral, a modern city lives.

הסתובבנו לנו ברחובות, כשבכל פינה אנו מוצאים עוד ועוד מבנים מוארים לדבעי (טוב, לא ממש מצאנו כי היתה לנו מפה… ) כמו כנסיית סן חוזה

07 San Jose at night
The Church of San Jose

ולבסוף, מול המלון גילינו כי כנסית כרמן לא רק שנשארה במקומה אלא גם היא זכתה שיאירו את הצדדים הטובים שלה (כמו איזה כוכבת הוליווד מזדקנת).

08 Plaza del Carmen at night
And finally, opposite our hotel, the El Carmen church

בבוקר, למרות שאנו מודעים לחלוטין למגבלות שלנו וקבענו עם המדריך שלנו לשעה 10:00 – איחרנו. היה קשה להקים את כולם בבוקר וארוחת הבוקר לקחה שעות… אבל לבסוף נפגשנו עם קרלוס. קרלוס הקוסם. (כאן אני אקח רגע אויר וישאיר את המתח)

טיפ למטייל – בכל פינה יגש אליכם מישהו ויציע סיור. אולם הכי טוב (אולי לא הכי זול אבל לבסוף הכי כדאי) לקחת סיורים (בעיר ומחוצה לה) דרך לישכת התיירות שנקראת MMG או Mex Mich Guías (יש להם אתר כאן) והם מעסיקים מדריכים דוברי אנגלית (וספרדית) בעלי רשיון פדרלי (שניתן לדרוש לראות לפני). הרבה יותר טוב מכל מיני חאפרים שאוצר המילים האנגלי מסתיים בבקשת הכסף. אנחנו הסתובבנו עם מדריך בשם קרלוס (אין לי שם משפחה) שידע המון, היה חביב ודיבר אנגלית מצוינת.

וחזרה לקרלוס.

למה קוסם? כי במעשה קסם, בסיור רגלי (שהיה אמור להיות שעתיים אבל כל הצדדים נהנו אז הוא הוארך שוב ושוב לארבע וחצי שעות) בתוך העיר, סימטאותיה, מבואותיה ובתיה הפך קרלוס כבמעשה קסם את מורליה מעיר יפה נוספת למקום מרתק שפרש לפנינו את מאבק העצמאות המקסיקאי על כל גיבוריו.

העיר הוכרזה כאתר שימור ולכן היא נשמרה להפליא. פתחנו את הסיור בארמון הממשל העתיק. הארמון מלא בציורי קיר המאוד נפוצים במקסיקו וכמעט תמיד מתארים את ההיסטוריה של מקסיקו (צורה מצויינת ללמד ולהראות את ההיסטוריה לאוכלוסיה הפשוטה שאינה יודעת קרוא וכתוב) ושם מול ציור הקיר הזה, פרס בפנינו קרלוס, את סיפור המאבק לעצמאות:

09 Mexican Independence Mural

שלושה אנשים ניצבים במרכז, ואלו שלושת גיבורי המהפכה: הידלגו, מורלוס וגררו. ראינו את פסליהם בכל עיר, עברנו בכל מקום ברחובות שנשאו את שמם אבל רק עכשיו למדנו מי אלו.

(לטובת המתעניינים, הנה גירסא גדולה יותר של התמונה כדי שתבחינו בפרטים)

השנה היא 1810. נפוליאון פולש לספרד ושם על כס המלכות הספרדי את אחיו. במקסיקו הנתונה תחת שלטון ספרדי מאז הכיבוש הספרדי של 1520, מתחילה מהומה בין תומכי המלוכה הספרדית השמרנית לבין תומכי נפוליון הליברלים. את הבלגן הזה מנצל האב מיגל הידלגו (Miguel Hidalgo) ומכריז על עצמאות מקסיקו. הידלגו מופיע בציור (ותמיד) כאדם מבוגר עם שיער לבן. בכל עיר מקסיקאית יש שדירה ראשית הקרויה על שמו ותמיד יש כיכר עם פסלו כשהוא מנתץ שרשראות – הכבלים הקולוניאלים של ספרד. הידלגו נתפס ע"י הספרדים והוצא להורג. את המאבק לקח ממנו האב חוזה מורלוס (José María Morelos) סוחר, כומר ומנהיג צבאי (אחד היחידים בהיסטוריה המקסיקאית שנושא את התואר חנרליסמו שהוא הרבה יותר מסתם גנרל). מורלוס מופיע תמיד עם מטפחת לראשו, סמל למעמד הסוחרים שכן היה בצעירותו סוחר הנוסע בדרכים. הוא מופיע בתמונה באמצע, לימינו של הידלגו. ומחזיק בידו את מסמכי ההסכמים שחתם עם הספרדים. לימינם עומד, נשען על רובהו, וינסנטה גררו (Vicente Guerrero) השלישי במאבק, מי שלבסוף הביא לעצמאות מקסיקו, ב1821, 11 שנים לאחר שהידלגו הכריז עליה. לימינו ניגש אליו אוגוסטין דה איטורבידה (Agustín de Iturbide) דמות שנויה במחלוקת שכן לא תמיד נטה לאותו צד. בתמונה הוא מגיע לבוש במדי צבא (לסמן שהוא היה איש צבא לעומת האחרים שעלו מן העם) וידו מושטת אך מגואלת בדם כי כפיו לא היו נקיות. מאחוריו הוא מחזיק את הכתר הספרדי להראות מי עמד מאחוריו.

בפינה השמאלית העליונה רואים את האריה הספרדי, סמל בית המלוכה, כמפלצת איומה הנלחמת במקסיקאים החמושים בחרבות וכלי עבודה חקלאים.

מיד לאחר הניצחון, הוסרו כל סמלי המלוכה הספרדים מכל מקום וגם ממגדל הקתדרלה של מורליה, רק שהם פיספסו קצת ועדיין רואים במרכז את החלל הריק, המאוד לא אופיני לסגנון הבארוק של הכנסיה ומעליו את הצלב שהוא חלק מסמל הכתר הספרדי (הצלב שמעל כדור העולם)

10 Cathedral bell tower without crown

After Mexico was liberated from the Spanish , all spanish royal symbols were removed, including from the bell tower of the Morelia Cathedral, but they missed a spot and the cruce of the spanish symbol is still there

ולמה כל זה פה? מורליה קרויה על שם מורלוס שנולד בעיר, ועשה אותה לביתו. היה לה שם קודם, ולידוליד, על שם עירו של המושל הצרפתי, כדי לנשוא חן בעיניו, אבל עם העצמאות שונה שמה. השם הזה החזיק הכי הרבה זמן מכל שמותיה הקודמים מאז שהספרדים החליטו לבנות אותה. הידלגו עבר לעיר בגיל 12 ולמד בבית הספר שאחר כך לימד בו והיה מנהלו. בעיר גם לימד ולמד מלקור אוקאמפו (Melchor Ocampo) מי שהיה יד ימינו ותומכו הגדול של בניטו חוארז מי שהוביל את המלחמה לרפורמה במקסיקו שהיתה מלחמת אזרחים שבה הליברלים ניצחו במאבק להפרדת הדת מהמדינה. ביקרנו בקולג' מלא התלמידים לראות את חפציו של אוקמפו שהיה מלומד ולא רק פוליטיקאי. ראינו את ספריו, הטלסקופ בו רשם לעצמו כמה גילויים של כוכבי שביט, המיקרוסקופ שלו ואת ליבו השמור בצנצנת. כן. לב אנושי משומר. הילדים גילו ענין רב דווקא בחפץ הזה. אוקמפו שקבע חוק שלכל אדם תהיה צוואה שבה ירשום מה לעשות עם רכושו לאחר מותו (עד אז האחרון ששמע את המנוח קבע מה לעשות ובארץ קתולית בד"כ היה זה הכומר שבד"כ ששמח לבשר שהמנוח ציווה את רכושו לכנסיה) כתב אף הוא צוואה ובה ציווה לשמר את ליבו כדי שתלמידיו יוכלו לנתח אותו וללמוד. אף אחד לא העז לגעת בליבו של אחד מגיבוריה של מקסיקו ולכן הוא נשמר בקולג'.

המשכנו והסתובבנו סביב המרכז, סביב מקומות רבים ובכל מקום טווה קרלוס סיפורים שנקשרו לכל אותם אנשים שכבר למדנו להכיר. במנזר לשעבר, שהפך לבית ספר למוזיקה החשוב במדינה ומן החשובים במקסיקו, הילכנו כשאנו רואים ושומעים את היוצרים הבאים של מקסיקו.

לאחר מכן הלכנו לבית החולים הישן, שם נולד מורלס (זה מלמעלה). הבנין כמובן נשמר, מתוך כבוד לאחד מגיבורי המהפכה. נדב שהאזין בענין שאל את קרלוס (דרכנו) שאלה: זה טוב ויפה שאתה אומר לי שהוא נולד כאן, אבל באיזה חדר?!

קרלוס שכבר קיבל כמה שאלות מנדב ותמיד ענה לו ברצינות חייך ואמר לו שיבוא אחריו. הוא הוביל אותו לפרוזדור חשוך, הכניסה הצדדית לבנין. אימו של מורלוס כרעה ללדת ולא הצליחה להגיע לביתה כדי ללדת. היא הצליחה להגיע לבית החולים לעניים ושם נפלה לאחר הדלת וילדה את מי שישחרר את מקסיקו. לכבודו, במסדרון החשוך יש אנדרטה במקום בו ילדה את מורלוס

11 Morales birthplace

ואש תמיד בוערת מעל המקום בו שכבה

12 Morales birthplace

Jose Morelos, one of the mexican revolution heroes was born in Morelia (which is why the city name was changed afer him(. His mother did not have time to get to her home so she managed to enter the old hospital and gave birth on the floor in the entry corridor, where today there is a monument in honour of Morelos

ובחוץ, ציטטה מפורסמת שלו עם חתימתו – "המקום בו נולדתי אני, היה לגן של ספרד החדשה [שמה של מקסיקו קודם לכן]"

13 Morales signature

Morelos' famous quote and his signature on the building

משם, לכנסית סן פרנסיסקו על כל פיתוחיה ומה שמאוד מצא חן בעיני – מלאכים בעלי תווי פנים אינדיאנים. הספרדים, במטרה להקל על האינדיאנים את המעבר לקתוליות העניקו למלאכים ולקדושים תווי פנים אינדיאנים כדי שלא יהיו מאיימים.

14 Indian Angels in church

In San Francisco church the angels have native characters to ease the convertion to catholicism

ועוד, ועוד המשכנו ללכת עם קרלוס כשאנו גם משוחחים על מקסיקו של היום ומקבלים חלון גם לחיי היומיום של מקסיקו המודרנית. לאחר כארבע וחצי שעות נפרדנו כידידים.

עוד דבר אחד עלי להראות לכם והוא פסל הנשים הטרסקניות (Las Tarascas). במקום היתה (ועדיין יש במידה מסוימת) תרבות שנקראה Tarascan בה הנשים היו מחוללות עם סלים גדולים גדושי פירות (סטייל שבועות רק בלי גבינה ועם אננסים) בחגים. לכבוד אלו ישנו פסל גדול של שלוש נשים נושאות סל (האינדיאניות לא מחוללות חשופות חזה ולפי רוב הסטטיסטיקה הפרטית שאני ערכתי באזור – תודה לאל) והפסל, על רקע מוביל המים, האקוודוקט הוא סמלה היותר ידוע של העיר.

15 Las Tarascans

16 Las Tarascans

This is "Las Tarascas" a famous statue which depicts one of the rituals of the native women which used to dance with fruit baskets (only they used to dance with their clothes on, and not like the statue)

ועתה, לאחר פוסט כבד ראש, שני דברים שהילדים מבקשים למסור:

1. ראינו עקרב, אמיתי, על מדרכות העיר (ואבא התעצל להוציא את המצלמה)

2. הרמזורים במורליה נורא מגניבים. במקום ירוק יש שניות שסופרות עד שיהיה אדום ואיש ירוק שבהתחלה הולך בנוחות וככל שהשניות יורדות הוא מתחיל לרוץ. את זה כן צילמנו!

וכאן לאלה שלא רואים

These are the pedestrian lights in Morelia, with a countdown and a running man which just speeds up

פורסם בקטגוריה כללי | 4 תגובות

גוואדלחרה!

בפוסט הקודם שאלתי שאלה, בנוגע לסרט "מדגסקר" וסקיפר. ובכן, לא הגיעו למערכת, עד לשעה זו, שום גלויות או תשובות.

אז לטובת אלו שלא אוחזים בילדים חובבי הסרט אני אסביר (ולמה זה חשוב):

בסרט (המצויר והמצויין עד למאוד – תראו אם לא ראיתם) ישנם 4 פינגווינים שהם, לדעתי ולדעת רבים, הדמויות הכי מצחיקות בסרט.

Guadaljara - 01 - Madagascar_Penguins

מנהיגם, ששמו הוא ג'ו, קרוי בפי כולם סקיפר והוא טיפוס שקול וקר. אבל, בגרסא העברית, כשמשהו לא צפוי קורה, הוא פולט מיד מפיו קללה – "גוואדלחרה!" (כנראה שלא לקלקל את הצופים הצעירים שמיד קולטים את משחק המילים). מסיבה זו, אוהד ונדב הכירו את המילה וכשפלטנו שאנו עומדים להגיע לעיר הם היו מאושרים וכל הזמן שאלו "מתי מגיעים לגואדלחרה?". כשעליתי על הכביש לכיוון העיר, אחרי טקילה הם לא יכלו להחזיק את עצמם מרוב אושר ואוהד כל הזמן שאל אם כבר הגענו. אני לא יודע למה הם ציפו אבל זו עיר גדולה, אפילו במושגים של יהוד, עם מליון תושבים.

These are the Madascar movie penguines , which are (to me and many others) the funniest characters in the movie. In the hebrew dubbed version, Skipper, their leader curses ,whenever the situation calls for it, saying "Guadalajara!" which in hebrew and arabic sounds like the word for crap (I'm being polite here). Once the kids learned we are going to Guadalajara, they were ecstatic  (for reasons I could not fathom)

האמת שנזקקתי לכישורי הנהיגה הישראלים שלי ברחובות הסואנים שם לא גילו יותר מדי סימפטיה לעובדה שהיינו אבודים. לשמחתינו, גילינו שהGPS שלנו מכיל מפות רחוב של גואדלחרה (כי עד עתה אין לו שימוש רב במוקסיקו, רק על דרכי האגרה) שקצת הקל עלינו.

לבסוף מצאנו מלון (Santiaho de Compostela ב Av. Colon לא ממש מומלץ) תקענו את המפלץ בחניית המרתף הנעולה ויצאנו.

כאן עלי להפסיק לרגע ולומר שלפחות לגבינו, מקסיקו לא כל כך זולה. אנחנו קוראים בבלוגים אחרים באתר למטייל, למשל, ובעוד מקומות כמו TripAdvisor.com וכולם ישנים במלונות ב 10-30 דולר אמריקאי ללילה. אנחנו ב90 ולפעמים אף יותר. זה ממש מעצבן. גם כשאנו מנסים ומגיעים למלון שאנו יודעים שהוא זול, עצם העובדה שאנו משפחה וצריכים חדר גדול יותר עם שתי מיטות מקפיצה את המחיר. אנחנו גם מנסים למצוא מקומות עם חניה כי זו בעיה ואז שוב המחיר קופץ. לפחות האוכל יחסית זול לעומת ארה"ב (וטעים פי 49).

העיר היא ענקית. אנחנו חנינו במרכז העיר הישנה (Downtown) והכל היה במרחק הליכה אז יצאנו, חמושים בלונלי פלנט לסייר. המרכז מלא כיכרות ענק, בנינים היסטורים, פסלים של איש בשם הידלגו (אחר כך אני אלמד מי הוא) ומזרקות. באחת הכיכרות נתקלנו בקונצרט פופ/רוק שעשה רושם שמשך המונים. הכיכרות והבנינים מרשימים, אבל בלי הסברים קצת קשה. ראינו המון אמני רחוב, בינהם צוות הליצנים שכבר העלתי תמונות שלו. בכלל, גואדלחרה עושה רושם של עיר רגילה, עם המון אנשים ברחוב, לבושים כרגיל (בלי כובעי קאובוי ומגפיים עם שפיץ), טונות של צעירים, המון גותים (נראה שיש שם סצינה גותית חזקה – שוב, מראה על עיר גדולה וגלובלית – או שזה היה בגלל שהסתובבנו בשבת בערב), צעירות לבושות אופנתי ובכלל בלי סממני מקסיקו (חוץ מדוכני הרחוב שמוכרים אוכל טעים) ועם סממני מקדולנד ובורגר קינג, לשמחת הקהל הצעיר.

בצהריים, אחרי שהדי ההתפרצות (ראו פוסט קודם) שככו, יצאנו לחוות את העיר שוב, כשהיעדים שלנו הם המוזיאון האזורי והשוק.

שוב, כסממן של עיר גדולה, נתקלנו בקונצרט רוק מקומי, הלהקה שרה שירי מחאה באנגלית וספרדית ונדב החל לרקוד לו בקהל (הם היו לא רעים בכלל)

Guadaljara - 02 - Rock Concert

Guadaljara - 03 - Rock Player

ומיצאו את ההבדלים בין שני נגני הגיטרה

Tequila Mariachi Band

אין הרבה כי העליון למעשה נשען על מסורות שהשני משמר. אנחנו שומעים מסביב מוזיקה מודרנית שנשענת על מסורות. אתה רואה ברחוב עֲרְס-מוֹבִּיל (רכב של ערסים) עם כל סממני האורות והנצנצים ושאר התוספות (יש לחברה בארץ המון מה ללמוד), עם מישהו מפחיד בפנים (למרות שכבר עזרו לנו כל מיני טיפוסים שנראים מפחיד והם היו ממש נחמדים) והם שומעים בקולי קולות מוזיקה עם אקורדיון וכינור!

We stumbled across a rock concert. It is intersting to see that although they guy on the upper picture belongs to current mexico and the guy on the bottom keeps a traditional art form, they are both the same with the first guy being influenced by the tradtions that the second one maintains

בדרך למוזיאון עברנו ליד הקתדרלה הראשית של גואדלחרה, זו עם שני המגדלים שנראית גדולה מבחוץ וקטנה מבפנים (חשבתי שזה אמור להיות הפוך?!)

Guadaljara - 04 - Cathedral

Guadaljara's main cathedral

המוזיאון די מעניין. אוהד כמובן מצא ממותות ושאר מאובנים וכך המוזיאון ל
מעשה שודרג מ"עוד מוזיאון משעמם" למוזיאון חשוב. אנחנו השתאנו למראה הקדרות שקדמה לבוא הספרדים, של כל השבטים והתרבויות הפרה-קולומביאניות. במיוחד מצאו חן בעיני פסלי הכלבים האדומים של תרבות שחייתה לה סביב עיר שנקראת קולימה Colima. הם נמצאו בהמון קברים והם מפתיעים ברמת הפרטים וההבעות שיש לכלבים השמנמנים וחסרי השיער הללו. היום חושבים שהם האבות הקדומים של גזע כלבים חסרי שיער מקומי שנקרא (תשבו חזק) Xoloitzcuintle המבוטא show-low-eats-queen´-tlee

יש כאן הסבר יותר מפורט על הכלבים האלו שנקראים Colima Dogs

Guadaljara - 05  - Colima Dogs in Museum

At the regional muesum we found many pre-columbian ceramics. I really liked these red, fat and hairless dogs made by the Colima culture. They have the most amazing facial gestures. They were mostly found in graves and this site here explains more about these dogs which are belived to be the ancestors of a local hairless dog breed called Xoloitzcuintle (pronounced show-low-eats-queen´-tlee)

מהמוזיאון יצאנו להסתובב בעיר, לכיוון שוק מלאכות היד. יום ראשון בצהריים והעיר מפוצצת באנשים ההולכים במדרחובים של המרכז.

Guadaljara - 06 - Pedestrian Street

The Sunday noon Guadalajara is packed with people walking through the pedestrian areas

ולמרות שלא נורא חם, המסורת של ילדים במזרקות – הילדים הפרטיים שלנו הסתכלו בעיניים משתוקקות אבל אנחנו העדפנו לא לקחת סיכוני מים מיותרים (גוואדלחרא של הורים)

Guadaljara - 07 -  Kids play in fountain

And the traditional kids-in-the-fountain

להפתעתנו השוק שנקרא Mercado Libertad (או San Juan de Dios בפי המקומיים) הכיל בעיקר חיקויי בגדים ושאר מותגים, כמו אחיו באיסטנבול ובבנגקוק אבל כשירדנו קומה התגלה לעינינו המראה הבא

Guadaljara - 08 - Mercado Libertad

שוק אוכל עצום! זה אולם אחד מתוך כמה כשכל אזור מוכר סוגי אוכל שונים

The Mercado Libertad, known by locals as San Juan de Dios, which we expected to find artesania there, was a big replicas market (denims, brands) but when we took the steps down we saw a hugh food market

אני לא הרגשתי מספיק טוב (בעיות בטן) ולכן מצאנו דוכן, עם גברת נחמדה שמיד הכינה לילדים שניצל (נדב) וקסדיה גבינה (אוהד) ולי היא הציעה (אחרי שעברנו יחד על הסירים) מרק עוף ונורית נהנתה מפְלוּטַס, בשר בטורטיות מגולגלות ומטוגנות ברוטב.

Guadaljara - 09 - chicken Soup

I wasn't feeling that well, stomach problems, with Mexico finally catching up with me, so the lady offered me a hearty chickes soup – what we call Jewish penicillin

אחרי שנחנו קצת במלון יצאנו ל Tlaquepaque (מבוטא טְלָקֶה-פָּקֶה או Tla-que-pa-que) שזה בעצם הנוה צדק של גואדלחרה. פעם זה היה כפר מחוץ לעיר שם העשירים בנו את בתי הקיץ שלהם. היום זו שכונה, או פרבר של העשירים עם רחובות יפים, מדרחובים והמון גלריות, וחנויות לחפצי אומנות ומלאכת יד, הטובים ביותר שיש למקסיקו להציע (עם המחירים בהתאם). הלכנו לנו בשקט, נהנים מהקהל ששוטט ברחובות ואכל מליון סוגי אוכל רחוב (אני עדיין באורז בלבד!)

כמו תירס על האש

Guadaljara - 11 - Street vendor selling corn on the grill

A street vendor in Tlaquepaque , a rich subarb of Guadalajara, selling grilled corn

או בננות צלויות

Guadaljara - 12 - Street vendor selling fried bananas

Grilled Bananas

הסתובבנו בחנויות שהציעו כל מיני רהיטים מקסיקאים אבל בעיצוב, גימור ואיכות שלא מכירים (זה לא מה שמוכרים בתור רהיטים מקסיקאים בכל מיני האנגרים בארץ – ממש לא). ראיתי למשל שולחן עץ יפיפה, מגולף, שאני ממש צריך, במחיר השווה לכל נפש של 50,000 ש"ח (לא כולל כסאות – אלה באים ב 1,600 ש"ח לחתיכה). אוהד נעמד, בצורה די מפחידה כי ראיתי איך הטיול מתקצר בבת אחת, ליד מדפים שהכילו קרמיקה עדינה

Guadaljara - 10 - Colored Vases

We wandered around in Galleries as Ohad found these set of shelves with delicate ceramics he liked (this was too close for my own comfort)

יש המון סדנאות (סטודיואים) של אמנים שם והמון פסלים ויצירות ברחוב

Guadaljara - 12 - Street picture

Guadaljara - 13 - Street Sculpture

Guadaljara - 14 - Kids with Street Sculpture

A lot of artists have studios there, in Tlaquepaque , so there are many pieces along the pedestrian streets

אבל, גולת הכותרת שאליה באנו היא El Parian, חצר או פאטיו המוקפת המון מסעדות שאליהן באים המקומיים לאכול ולשמוע מוזיקת מריאצ'י (שכבר ציינתי שאני מאוד אוהב). יש במקום כמה להקות שינגנו לך מה שתבחר תמורת סכום של 10 דולר לערך. אתה בוחר מסעדה יושב ומיד יגש אליך, אחרי המלצר נגן, לבוש היטב וישאל אם אתה רוצה שיר. המקסיקאים קונים שירים לבנות זוגם (אישתם, חברתם, פילגשם, הבת של השכן) וראינו לא אחת מוחה דימעה בהתרגשות.

Guadaljara - 15 - Mariachi in El Parian

Guadaljara - 16 - Mariachi Trumpets

In Tlaquepaque, there is a place called "El Parian" which is a courtyard full of small restaurants with a few Mariachi bands selling songs to the diners. Local people come there to enjoy an evening of music and food and to buy serenades to loved ones (a song will cost about 10 USD)

טיפ למטייל – בגואדלחרה עצמה יש כיכר שנקראת כיכר המריאצ'י שם פועל אותו עיקרון. בשנים האחרונות האזור סביב די התדרדר ויש המלצות לא להגיע לשם בלילה. טלאקהפקה בטוחה כמו נוה צדק, במרחק 6 ק"מ ממרכז גואדלחרה (עם תחבורה ציבורית) אז ממש לא שווה לרדת לכיכר המריאצ'י בגואדלחרה.

ולזה אני קורא מנוחת הנגן (הם נחים בין השירים במבואות, שם הם יושבים, תולים את הכלים וקוראים עיתון או מדברים בסלולרי…   )

Guadaljara - 17 - Mariachi rest

I call this "the resting Mariachi". In between songs the players hang their instruments and sit to relax

הערב הסתיים בהופעה בבימה שיש במרכז עם זמרת בעלת קול חם ומלטף שסחפה אחריה את הקהל (וקיבלה המון פתקים עם הזמנות לשירים שמם הסתם הכילו שטרות מקופלים)

Guadaljara - 18 - Mariachi Trumpets

Guadaljara - 19 - Mariachi Singer

Guadaljara - 20 - Mariachi Singer

והנה גם סרט (או ניסיון לסרט, התנאים קשים, רבותי!)

(למי שלא ראה למעלה, שינסה כאן)

יש לגואדלחרה עוד שכונה שנקראת טוֹנַלָה (מתחרז עם עגלה, עם דגש על הנ' או Tonalá) שהוא הדרום תל אביב של גואדלחרה. שם תמצאו המון חנויות שמוכרות את כל עבודות היד והחפצים שנמכרים בהאנגרים בארץ ועוד המון, באיכויות משתנות (מזעזע עד מצוין) ובמחירים משתנים. עבודות קרמיקה, קש, עץ, עור, רהיטים, קישוטים לבית, חדרי אמבטיה, הכל. שם תמצאו מפעלים קטנים שמיצרים את כל החפצים שהמוכר בארץ מספר לי איך הוא נסע למקסיקו לכפרים לאסוף מהאיכרים דלתות עץ ישנות לעשות מהן שולחן – בTonalá תמצאו את המפעל שמיצר דלתות עץ עתיקות ובונה מהם שולחן.

אם אתם רוצים למלא מכולה ולמכור – כנראה ש Tonalá היא המקום בשבילכם!!!

ומה מחר? הלאה, אל מורליה Moreila

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

הר הגעש הרדום של גוואדלחרא

התלבטתי רבות, ביני לבין נורית, האם לספר על הר הגעש הרדום, או לא. היא אמרה שזה חלק מהטיול למרות שזה עלול להטיל אימה על הקוראים הצעירים ונשים בהריון.

ובכן הר הגעש הרדום התפרץ. אמנם היתה זו התפרצות קצרה יחסית אבל בהתחלה היא היתה די קשה ולוותה בקולות נפץ עזים.

לא. הכוונה היא לא לפעילות וולקנית וסייסמית קשה באזור, אלא לבטן שלי.

אחרי שאימנתי אותה במשך כ 10 ימים באטיות, והתכוננתי לגרוע מכל, זה קרה. חטפתי קלקול קיבה ולא ממשהו מסוים. אני מאמין שהגעתי לאיזה שהוא סף מסוים ואז הגוף אמר "די!" וטיפל בעסק בצינורות המקובלים.

לילה קשה עבר על כוחותי, ובוקר איטי. בצהריים כשיצאנו לסיבוב קל בגוואדלחרה (כן, כך כותבים ולא כמו בכותרת) הצלחתי למצוא דוכן בשוק האוכל שסיפק לי את מה שהייתי צריך – מרק עוף מצוין ואורז. המרק היה גורם לשמרנית בזקנות השטייטל הפולני לצווח באושר: הוא היה חם, מלא ירקות שבושלו עד דוק, בעל טעם מצוין ועם עוף שכובס למוות – כמו שצריך – פניצילין יהודי.

Guadaljara - 09 - chicken Soup

כאשר שורות אלו נכתבו, עברה ההתקפה אז אפשר להרגע.

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת