בוקר נפלא שהפך לסיוט של נסיעה

היום אנחנו יוצאים את אזור וואחקה לכיוון סן קריסטובל דה לס קסס. כיוון שוואחקה-סן קריסטובל זה בערך 12 שעות נסיעה (זה גם יכול להיות 17 קילומטר במקסיקו) החלטנו לשבור את הדרך לשני ימים ולעצור בעיר בישוב קטן בשם פוארטו אריסטה, על חוף האוקינוס השקט. אבל זה יגיע אחר כך.

הבוקר התחיל פשוט נפלא. התעוררנו לנו במלון הכי מפואר במיטלה (מחוץ לוואחקה) מלון בשם "דון סֶנוֹבִּיוֹ". רק להתרשמות הנה תמונה של מיטת הילדים המגולפת וצבועה. יש שני ילדים בתמונה (כמו באיזה ציור של רנה מגריט)

This is our room in Mitla's Don Cenobio hotel. This is the kids bed with 2 kids in it

והמרפסת שלנו שמשקיפה על החצר הפנימית

 

And this is our balcony overlooking the inner court

אבל בגלל שהם תקעו מחיר נאה לארוחת הערב שכללה מנה לילדים ואיזה משהו קטן לנו, החלטנו לצאת ולאכול בשוק (שיכנעתי די בקלות את נורית). זו היתה אחת ארוחות הבוקר הטובות שאכלנו במקסיקו ובטיול. לא בגלל שהאוכל היה מדהים אלא שהאווירה של השוק המתעורר, הטריות של כל הדברים, הנינוחות שבה התקבלנו כשווים (רק שאוהד לוטף מדי פעם וכל אחד שעבר זרק חיוך וברכה לילדים) רק העצימה את החוויה. מיטלה היא לא ממש עיר תיירותית ולכן השוק הוא לא ממש לתיירים. נכנסנו והתיישבנו באחד מדוכני האוכל. הגברת הסבירה מה יש לה (רק אוכל) ולכן אני הלכתי להביא שתיה. הלכתי לי לאזור המיצים ושם בדוכן של מיצי פירות קניתי שני מיצי פאפיה שזה עתה נפרסה, כוס חלב טרי ענקית עם קורנפלקס פרוסטיס (Zucaritas במקסיקו) וחלב לאוהד.

אח"כ הלכנו אני ואוהד, בעקבות הריח לאזור הלחמים והעוגות שם הצעיר בחר לעצמו לחמניה. ברור שאם הדודה סידרה את כל הלחמניות שלה בפירמידה יפה, יבחר אוהד בנמוכה ביותר, בבסיס הפירמידה. בלי שום בעיה היא הושיטה לו את הלחמניה הטריה, עם חיוך וליטוף על התלתלים.

 

This is one of the best breakfasts we had in Mexico. We went into the awakening market in Mitla and I collected the different parts from the different stalls – fresh papaya  juice for us, forsties and milk for nadav, from the fresh bread area we got a fresh bun for ohad and we had a great breakfast with the rest of the locals

ואז ישבנו ואכלנו חביתות א-לה-מקסיקנה (דגל מקסיקו בחביתה – אדום בעגבניה, לבן בבצל וירוק בפלפל חריף) עם שועית וסלסה חריפה. תענוג!

ביציאה ראיתי זקנה שמוכרת קישואים למילוי ופרחי קישואים (ממלאים בגבינה, שמים בפירורי לחם ומטגנים בשמן עמוק) היא הרשתה לי בשמחה לצלם אבל ברחה מהתמונה. עדיין, אני אהבתי את הצבעים שראיתי

These are zucchini flowers and some zucchinis. You fill the flowers with cheese, dip them in bread crumbs and deep fry them. I liked the colors

ואז יצאנו אל הדרך. הדרך התחילה נהדר. זו לא דרך מהירה או דרך אגרה. זה כביש רגיל של מסלול לכל כיוון. מהר מאוד התחלנו מטפסים על ההרים לתוך איזור משונה שנראה יער ענן (Cloud forest) שזה לא יער גשם אלא יער שמקבל את המים מהלחות באויר כי יש שם עננות תמידית ולכן הוא מאוד ירוק ועשיר בעלווה. מה שמשונה היה שצמחו שם גם קקטוסים עצומים. כנראה שהם מסתדרים בכל מקום.

 

Climbing out of Oaxaca valley we entered a weird landscape with cloud forests and huge tall cacti

ואז התחיל לרדת גשם. הכביש המתפתל הפך למעצבן עוד יותר. כל פעם נתקענו אחרי משאית ואני, פחדן שכמותי, לא העזתי לעקוף כמו המשוגעים שהגיחו מאחרי ובגשם שהפך את הראות לעוד יותר נמוכה עקפו בסיבובים עיוורים לחלוטין. אנחנו נטלטלנו מצד לצד בעליות ומורדות תלולים. ואז הגענו לסוף הכביש וחיפשנו את הכביש הבא. בעוד אנו מחפשים את דרכנו הגענו למחסום צבאי. כבר עברנו המון כאלו עם חיילים עייפים שמסמנים לכולם לעבור אבל הפעם סימנו לנו לעצור בצד. עברנו תשאול קל כאשר הספרדית שלי לפתע פתאום נעשתה ממש מזעזעת! דרכונים ושאלות ואז סימנו לנו לפתוח את דלת המטען. כאן הלב שלנו צנח. לא שחששנו שימצאו את המקלעים המוברחים או את שקי ההרואין והיהלומים אבל רק המחשבה לפרק את כל המטען שלנו ולתת להם לעבור על הכל לא גרמה לנו לאושר. יצאתי ועמדתי איתם כאשר אני לא ממש מציע עזרה. הם שלפו את התיק של אוהד ופתחו אותו. חולצות קטנות עם דינוזאורים, תחתונים עם בוב ספוג – מה יש שם עוד?

עוד קצת פשפוש והם השתכנעו שהכיסוי שלנו טוב ושלחו אותנו לדרכנו. זה נשמע קליל אבל היה חשש. אחרי ארוחת צהריים מהירה התחלנו לשאול כדי למצוא את הכביש הבא. כיון שעברנו את ההרים והגענו אל המישור הקרוב לאוקינוס השתנה מזג האויר ואחרי כמה דקות, נפסק הגשם ושמש זרחה. פתאום ראינו שלט עם שם העיר הבאה בדרך ומצוין שיש גם דרך אגרה מהירה. משכתי ברתמותיו של המפלץ והפניתי את חרטומו לכביש הנהדר שנגלה מתחת לגלגלינו.

השמש זרחה, השיטה פרחה והמפלץ שעט, גומע דלק וקילומטרים. הכביש ריק, חדש, שחור, והמהירות שלנו עולה. תענוג.

עד שפתאום, בלי אזהרה הכביש נפסק. פשוט נקטע בבת אחת. כאילו מישהו בא עם סכין וחתך. לרגע אחד יש לפנינו רצועת אספלט בת שניים, שלושה נתיבים ובמשנהו יש שדה בּוּר עם פרחים. עלינו בנסיעה איטית על לולאה שהיתה בצד והמשכנו לכיוון לא ברור כשאין שום שלט שמורה לנו איפה אנחנו ולאן אנחנו נוסעים. גם ה GPS שכבר מזמן לא נתן איזה עיצה טו
בה לא ידע.

נוסעים.

נוסעים…

עד שלפתע תחנת דלק. עשיתי משאל בין כמה אנשים לגבי הכיוון עד שפתאום קלטתי אנגלית. היתה זו קבוצה קטנה של תיירים אנגלים. איתרתי את האוטובוס שלהם ועליתי לשאול את הנהג. הוא שמח לעזור וביחד עם מדריך הקבוצה הציעו לי לעקוב אחריהם עד לכביש היעד שלנו. וכך עשיתי, דולק כמו מטורף אחר אוטובוס שנוסע כאילו היה איזה מרצדס זעירה, עד שראינו את השלט המיוחל. נפרדנו לשלום מהאוטובוס והמשכנו.

תוך דקות ירדנו מכביש נורמלי לכביש מלא בורות וחורים. לא די בכל אלא הגשם שב ופקד אותנו בעוצמה מזעזעת, כשהמגבים מעיפים בערך דלי ספונג'ה כל פעם.  מצב הכביש הלך והתדרדר כאשר הבורות והמהמורות מטלטלות אותנו ומחייבות לעצור מדי פעם לעצירה מוחלטת כדי לעבור איזה מהמורה ענקית. לאט, התחלתי לשים לב שהמכונית לפני, רכב מסוג שברולט מונזה (לא שמעתי או ראיתי כזה אף פעם) מגלה יצירתיות וזהירות רבה. התחלתי לחקות אותו ולנדוד איתו ברחבי הכביש (נכון שיש רק מסלול אחד לכיווננו, אבל אם יש בור בגודל של מכתש רמון בצד שלנו אז נוסעים בצד שממול…  ). אחרי שעה שהנהג היקר הזה מוביל אותי בבטחה (בלי לדעת זאת) ובלי שאני אתן לאף אחד לחצוץ ביננו החלטתי לקרוא לו המורה הרוחני שלי ( Mentor). גם שם המכונית שלו (מונזה הוא מסלול מרוצים ידוע) תאם את היכולות שלו. כשעצר ונעלם מחיינו לאחר שעתיים או יותר הרגשתי שחלל נפער בי (וגם בכביש מתחתינו נפער חלל).

הנהיגה במקסיקו אינה קלה. כאן זה היה סיוט. הכביש היה למעשה מעין תחרה של אספלט בין בורות וחורים ופסי הרעדה. מדי פעם הוא נעלם והופננו לדרך עפר שבעקבות הגשם המטורף הפכה לבוץ חלקלק. אני כבר לא הסתכלתי קדימה אל הכביש אלא אל המטרים הספורים שלפני החרטום כדי לזהות ולהתחמק מהמכשול הקרוב. זה היה מטורף ומזעזע (והילדים יושבים מאחור, רואים סרטים במחשב עם אוזניות ונהנים…)

יצאנו ממיטלה לפני 10 בבוקר. נכנסנו לפוארטו אריסטה שעל הפסיפי קרוב ל7 בערב כשעכוזי דואב (במילים אחרות, כאב לי התחת) וכל שרירי הכתפיים מכווצים מהגחינה קדימה על ההגה בחיפוש אחרי המכשול הבא. כמובן שנכנסו בגשם לעיירה שהייתה גורמת לירוחם בצהרי יום כיפור להראות עיר שוקקת חיים. האויר היה לח וחם והגשם לא הפסיק לרגע. אבל בין הבתים המוזנחים ראיתי משהו מופלא.

ראיתי את הים.

וזה מספיק.

לא מצאנו שום מקום לאכול בערב אז נכנסתי למכולת, קניתי חלב ואכלנו קורנפלקסים לארוחת ערב.

 יאללה, מחר יום לצָבִּים!